סרטו האחרון של וודי אלן – "יסמין הכחולה" (2013) – הוכתר בידי הביקורת כסרטו הטוב ביותר בשני העשורים האחרונים. עבור יוצר שכותב ומביים סרט מדי שנה, הכרזה כזו יוצרת ציפיות ועניין עבור הצופים. מה יש בסרטו של אלן, שכבמאי ספג לא מעט חצי ביקורת, אשר מאפשר למבקרי הקולנוע לחבק אותו פתאום?
הנידחות הסינמטית היחסית של אלן בעשרים השנים האחרונות, והיחס אליו כמי שהיה במלוא כוחו בשנות השבעים והשמונים, מפתַה לחשוב על אלן כעל במאי אמריקאי הפונה בעיקר לקהל אירופי. או מוטב לומר, שהעדפת אסתטיקה אירופית מייצבת את אלן בשולי תעשיית הקולנוע. דבר זה מאפשר אולי לחשוב עליו כעל אחד מבמאי האינדי הראשונים.
כדאי לזכור, בבואנו לצפות ב-"יסמין הכחולה", שסרטיו של אלן, על אף שהם עשירים בכוכבים הוליוודיים, נעשים בתקציבים נמוכים יחסית. לכן, מפתה להסתכל על הסרט הנוכחי במונחים מעמדיים.
צילום מתוך הסרט
ג'סמין פרנץ', בגילומה של קייט בלאנשט, עומדת במרכז הסרט בתפקיד הגיבורה הנוירוטית, העסוקה בלהציל את עצמה מעצמה ואת הסובבים אותה מעצמם. ככל שג'סמין מערימה על כתפיה עוד אחריות, כך כישלון מאמציה לשקם את חייה הופך צפוי יותר. זאת בהתאם למחזה המוסר האלני, בו פגם בעברה של הגיבורה יפגע ביכולתה לחתור בקלילות לעבר עתיד מבטיח.
ג'סמין – אשת חברה ניו-יורקית, כלומר, אשת איש חסרת מקצוע, אך עם זאת מרובת עיסוקים – מגיעה לסאן פרנסיסקו לשהות אצל אחותה, אחרי שבעלה נכלא בעקבות מעשי נוכלות. באותו נתיב בו נסעה בלאנש דובואה לאחותה בעקבות מצוקה כלכלית, כך נוסעת ג'סמין אל ג'ינג'ר, המאורסת לצ'ילי. אם השורה האחרונה נשמעה ריחנית מדי, זה אולי בגלל המימדים התיאטרליים של הסרט, בו מוצג העבר בצורת פלאשבקים, אשר חושפים מידע על החיכוכים בין הדמויות.
ניכר שהסרט עובר את מבחן בכדל – יש בו שתי נשים שיש להן שמות, אשר מדברות על דברים שאינם גברים. עם זאת, הן מדברות הרבה מאד על גברים.
התחושה האינטנסיבית ביותר איתה יצאתי מהסרט, היא שהמהפכה הפמיניסטית עוד לא נגמרה. ג'סמין וג'ינג'ר מרוכזות במציאה ובשימור בני זוג, אך לאו דווקא מתוך איזו תשוקה, ולמערכות היחסים שלהן עם גברים יש מאפיינים א-רומנטיים במובהק. הצורך בגבר הוא הצורך בפרנסה טובה ובהגנה. האם זה כך מפני שהסרט נעשה בידי במאי שיחגוג בקרוב יום הולדת שמונים? או שאולי אפשר לתת קרדיט לאלן, אשר מדייק להציג עד כמה אנשים מרוכזים במסכים הקטנים שלהם ונתונים לחסדי היומן שלהם, על פני סדר העדיפויות שלהם בפועל.
הפער בין ג'סמין לבין ג'ינג'ר מבטא בעיקר את התחושה שהסרט צמוד לתודעה של ג'סמין, שהופעתה האלגנטית כובשת את תשומת הלב ומעוררת אהדה מיידית כלפיה, גם כאשר היא טועה. הלא כמו בכל מחזה מוסר אחר, ברור לצופה שהעונש על ההיבריס של הדמות הראשית יגבה מחיר, ולכן ניתן לסמפט אותה מבלי לחוש אשמה.
בלאנשט מהפנטת בווריאציה שדמותה מייצרת על הגיבור האלני הנוירוטי, גם כשהיא לא אחת נקלעת להתקף חרדה מיוזע, ומרבה לשתות ולצרוך כדורי הרגעה. חייה של ג'סמין קרסו בעקבות כליאתו של בעלה המושחת (אלק בולדווין). נסיבות אלה לא מונעות ממנה למתוח ביקורת על בן הזוג הלוזר של אחותה, העובדת כאורזת מצרכי מזון בסופרמרקט.
מעשה הסיפר של אלן מאפשר לפרספקטיבה של הצופה להתחדד לאורך הסרט, ולעבור טלטלות רגשיות. האם זה סרטו הגדול של אלן בעשרים השנים האחרונות? ייתכן שהעלילה מסונכרנת עם המשבר הכלכלי הנוכחי, ובכך מאפשרת לחלץ פרשנות מעמדית לא מחייבת, אך עם זאת מדויקת, של כלכלת חוב, תרמית ואחווה משפחתית, גם אחרי שאחותך גורמת לך להפסיד הון, שעשוי היה לשנות את חייך.
לילך ובר
המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2013break/11/G44_2013.pdf