בכל מערכת בחירות בישראל מנסה הימין לכפות סדר יום הדוחק לשוליים את הסוגייה הפלסטינית וממיר אותה בנושאי פנים ובמחלוקות מפלגתיות. המטרה אינה רק לשנות את סדרי העדיפויות של הבוחרים, אלא גם לקבע את התפיסה לפיה הכיבוש הוא מציאות בת-קיימא, מהעם הפלסטיני אפשר לשלול מימוש של זכויות לאומיות, וניתן "לנהל את הסכסוך" ללא הגבלת זמן.
הרעיון המרכזי העומד בבסיס הפרויקט של הימין הוא – לנרמל את הכיבוש, להפוך את הרחבת ההתנחלויות בלתי-הפיכה, ולדחוק את הזכויות הלאומיות הפלסטיניות אל תהום הנשייה. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי עמים אינם מאבדים את זכויותיהם רק משום שממשלות מתעלמות מהן או שמערכות בחירות אינן מזכירות אותן. זכויות לאומיות אינן פוקעות עם חלוף הזמן, ואין ביכולתו של כוח הזרוע למחוק אותן.
מה שהימין מנסה להסתיר הוא שהסוגייה הפלסטינית אינה עניינם של הפלסטינים בלבד; היא נוגעת גם לדמוקרטיה בתוך ישראל עצמה. חברה המשלימה עם שלילת החירות והזכויות מעם אחר אינה יכולה לקיים משטר דמוקרטי לאורך זמן. עליית הגזענות, התרחבות השפעת הימין הקיצוני והפגיעות במערכת המשפט, בתקשורת ובחירויות האזרח אינן תופעות מבודדות; הן תוצאות ישירות של הכיבוש המתמשך והמדיניות הכוחנית הנדרשת לקיומו.
איך ניתן להשיג שלום וביטחון
משום כך, חייבות הבחירות הקרובות להיות זירה של עימות פוליטי ורעיוני עם סדר היום של הימין. אין די בביקורת על המדיניות הכלכלית או החברתית של הממשלה; יש להציב בפני הבוחר הישראלי את השאלה היסודית: האם ניתן להשיג שלום וביטחון ולהגן על דמוקרטיה כל עוד נמשך הכיבוש ונשלל המימוש של הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני?
האחריות מוטלת על הכוחות הדמוקרטיים והמתקדמים – ובראשם המפלגה הקומוניסטית וחד"ש . עליהם לעמוד על כך ששום מערכת בחירות לא תתקיים מבלי להשיב את הסוגייה הפלסטינית לקדמת הבמה, שכן היא השער האמיתי לכל שינוי פוליטי. המאבק לסיום הכיבוש הוא חלק מהמאבק הרחב יותר בפשיזם ובגזענות; זהו מאבק למען שוויון מלא בין אזרחים ערבים ליהודים, למען הכרה בזכויות הלאומיות של האזרחים הערבים-הפלסטינים בישראל, ולמען ההגנה על החירויות הדמוקרטיות ועל המרחב הדמוקרטי.
אסור לנו להסס לפנות אל הציבור היהודי בשפת האמת: הכיבוש לא סיפק ביטחון, מלחמות חוזרות ונשנות לא השיגו שלום, והרחבת ההתנחלויות לא הובילה ליציבות. תחת זאת, צעדים אלה העמיקו את הסכסוך, ליבו את הקיצוניות בשני הצדדים והטביעו את האזור במעגל אינסופי של אלימות ופחד.
קרב על זהותה של החברה
הימין מבקש לקיים בחירות בהן הסוגייה הפלסטינית נעדרת מהשיח הציבורי. זאת בידיעה שכל דיון רציני בעתיד הכיבוש יחשוף את סדר היום הפוליטי והאידיאולוגי של הממסד. אנו, לעומת זאת, חייבים להציב את הסוגייה הפלסטינית בלב הדיון, שכן היא הסוגייה המגדירה את עתיד הדמוקרטיה, השלום והצדק בארץ זו.
בחירות אינן רק מאבק על הרכבת ממשלה; הן קרב על זהותה של החברה הישראלית – התנגשות בין פרויקט פוליטי המושתת על כיבוש, סיפוח וגזענות, לבין דרך המאמינה בשוויון, בצדק ובשלום. לפיכך, החזרת הסוגייה הפלסטינית למרכז מערכת הבחירות היא לא רק חובה פוליטית, אלא גם אחריות לאומית, מוסרית והיסטורית.
לא ייתכן שלום ללא סיום הכיבוש; לא ייתכן שוויון בצד אפליה לאומית; ולא תיתכן דמוקרטיה אמיתית כל עוד נמשכת השליטה בעם אחר. לפיכך, ההגנה על הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני – לרבות זכותו להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית, וכן הזכויות הלאומיות והאזרחיות המלאות של האזרחים הפלסטינים בישראל – היא הגנה על עתידם של העמים החיים בארץ זו.
אם יצליח הימין להשתיק סוגיה זו, הוא ישיג ניצחון פוליטי ותרבותי החורג מעבר לתוצאות הבחירות עצמן. לעומת זאת, אם נצליח להשיב את הסוגייה הפלסטינית ללב השיח הציבורי, נפתח צוהר של תקווה לעתיד המבוסס על צדק, שוויון ושלום, ולא על כיבוש, כוחנות וגזענות.
המאמר פורסם במקום בערבית בעיתון "אל-אתחאד"
