כשמתברר שניצחון צבאי "מוחלט" על החמאס לא יצלח נוכח מושרשותו העמוקה באוכלוסייה העזתית, לא נותרת למי שדבק במטרה זאת אלא המסקנה שכדי להשיג אותו יש להיפטר מהאוכלוסייה. טיהור אתני (טרנספר) ואפילו מרצון הוא אופן "חומל", אלגנטי יותר מחיסול פיסי (ג'נוסייד). את זה בדיוק מציע דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, כנציגו של סדר עולמי חדש במזרח תיכון חדש.
הצהרותיו של טראמפ בשבוע שעבר לגבי תמיכתו בטרנספר ופינוי אוכלוסיית עזה לארצות אחרות עוררו אצל האוכלוסייה היהודית בישראל ברובה הנאה מרובה. לפני כל חשיבה על היתכנות הרעיון ותוצאותיו האפשריות. נהנים הישראלים מהתייצבות מנהיג "העולם החופשי" באופן מוחלט לצידם.
טרנספר הוא רעיון מרכזי בציונות
רעיון הטרנספר אינו רעיון חדש בישראל ובציונות. ביסודו עומד הסירוב להכיר, דה-פאקטו ודה-יורה, בקיומו בארץ של עם אחר לבד מהיהודים. הרעיון קיים עוד מלפני קום המדינה ואינו רק של הימין: גם תנועת העבודה שותפה לו. הוא עומד בבסיס קיומה של מדינת ישראל. הוא הוגשם בנכבה של 1948 ובגירוש במלחמות הבאות ובין המלחמות. הוא מוגשם בנישול ובהתנחלות בשטחים שנכבשו ב-48', בשטחים שנכבשו ב-67' ובשטחים שנכבשו ב-73'. הוא מוגשם כעת, למשל, בגדה, בירושלים בשייח ג'ראח, בגולן ובנגב, שם מחוסלים כפרים בדואיים.
בגודל בערותם (הרי לא לומדים על טרנספר במערכת החינוך) מייחסים רבים בישראל את הרעיון רק לכהנא, לסמוטריץ' ולמתנחלים. כך הם מנקים את מצפונם באמירה שטרנספר הוא רעיון "קיצוני", הזוי, משיחי. אך לא: זה רעיון מרכזי ומשותף לכל הזרמים בציונות. בן גביר וסמוטריץ' אולי מכריזים עליו בקול רם יותר, אך גם האחרים מבצעים אותו בעקביות מזה כמעט מאה. התמיכה ברעיון כיום, מעבר לממשלה, משותפת למפלגותיהם של גנץ, לפיד, ליברמן וגולן. לא מוגזם לומר שהיהודים בישראל ברובם תומכים בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות טרנספר.
מההכשר שנתן טראמפ בשבוע שעבר לטרנספר לא נובע שזה אכן ייצא לפועל. ההתנגדות לו בעולם רחבה ועמוקה. אך ההצהרה מכשירה את הרעיון. זו תמיכה בממשלת הטרנספר והסיפוח בישראל, שתגובה בכסף, בנשק ובתמיכה בינ"ל. ההצהרה תגן על ישראל מבידוד ומחרם בינ"ל. הצהרת טראמפ היא לחץ על החמאס להיכנע ללא-תנאי ולחץ על המדינות הערביות והאסלאמיות שלא לתמוך בעזה.
מלוא משמעות ההצהרה מתגלה כשבוחנים אותה בהקשר לשורת צווים וחוקים אחרים שעליהם חתם טראמפ: נגד בית הדין הבינ"ל בהאג, נגד אונרר"א, נגד ארגון הבריאות העולמי, נגד המועצה לזכויות אדם של האו"ם, נגד אונסק"ו, נגד ארגון העזרה האמריקאי, נגד הסטודנטים שמחו על מלחמת עזה באוניברסיטאות ונגד חופש ההבעה וההפגנה בארה"ב. יש המגחכים את ההצהרה על עזה לצד הזלזול בהצהרותיו של טראמפ על גרינלנד, קנדה, מקסיקו ופנמה. אך זו טעות חמורה בהבנת השינוי שמתחולל במציאות הפוליטית העולמית. כדי לתפוס את חומרת ההצהרה יש להבין את עזה בהקשר של תקופת הכהונה השנייה של טראמפ.
אנחנו מצויים במהפכה התעשייתית הרביעית, בקפיטליזם של מידע (data capitalism), ובנקודת תפנית של תחרות טיטנים בין סין לבין ארה"ב. במרכז התחרות עומדות התעשיות של הטכנולוגיות עתירות המדע. הן המבשרות את כיווני הצמיחה וההגמוניה העיקריים בכלכלת העולם. סין חוותה משנות ה-80, אחרי הסכמי ניקסון וצ'ו-אן-לאי, כמה עשורים רצופים של צמיחה כלכלית אדירה. גודל כלכלתה משתווה כיום, ואף עולה, על זה של כלכלת ארה"ב. אמנם התוצר לנפש בארה"ב גבוה יותר בגלל הפער במספר גודל האוכלוסין, אך אין ספק שסין מדביקה את ארה"ב ביכולותיה המדעיות ובכושר ייצורה ביותר ויותר תחומים. היא עדיין לא משתווה לארה"ב בכוחה הצבאי.
הגלובליזציה החדשה
שלא כפי שהיה במלחמה הקרה נגד ברית המועצות, ההסכמים בין ארה"ב וסין מבוססים לא על חרם אלא על יצוא וייבוא ועל השקעות הדדיות. כך נוצרה הגלובליזציה החדשה: ארה"ב נהנתה מכוח העבודה הסיני העתיר וסין – מהשווקים. אבל סין לא נעצרה בסטטוס הנחות של מרכיבת חלקים שהועידו לה בארה"ב. היא ממציאה, מפתחת, מייצרת, ומשווקת בעצמה את כל המוצרים. סין פיתחה את הטכנולוגיות ואת המדעים שמאחורי הטכנולוגיות. מספר הדוקטורנטים, הפרסומים המדעיים ואיכותם, ההשקעה במחקר והפטנטים של סין נמצאים בנסיקה.
המדיניות של טראמפ בכהונתו השנייה מסמנת מעבר להתגוננות אגרסיבית יותר של ארה"ב. טראמפ פחות גלובלי מביידן ויותר גושי: בעד יותר פרוטקציוניזם, היטלים, מכסים, סנקציות; בעד גושי סחר נבדלים וסגורים יותר (למשל – סיווג המדינות להן יותר לרכוש שבבים מתקדמים הקובעים את רמת המחשוב); בעד בריתות הגנה נפרדות (וסוגי נשק שמותר למכור להן). במשטר הפנימי ה"טראמפיזם" שואף לריכוז סמכויות רב יותר בידי הרשות המבצעת, הנשיאות, ומועט יותר בידי המחוקקת. הוא מקדם סמכותנות ופוליטיזציה ריאקציונית של כל תחומי החברה: גזענות; שלילת הגירה; פחות דמוקרטיה פנימית; החרפת הענישה; הגבלת זכויות אדם; מגדריות בינרית; צמצום הליברליזם הרב-תרבותי. בתחום הצבאי כופה ארה"ב על בעלות בריתה את הגדלת התקציב הצבאי ומיליטריזציה, תוך איומים אימפריאליסטיים.
בישראל עומד הזמן מלכת. הישראלים ברובם שבויים בבועה שיצר נתניהו בעניין החטופים. במקום לשחרר את כולם עכשיו, אנחנו לכודים במין עינוי סיני של טפטוף: שחרור החטופים שלב א', טיפה-טיפה, במשך 43 ימים. זאת באי-ידיעה אם יהיה שלב ב' ומתי? כמה זמן יימשך? האם ישלים את שחרור החטופים? האם יוביל לסיום המלחמה? האם ייסוג הצבא מהרצועה או שתחודש הלחימה? האם קבלת ההחלטות בנושאים אלה היא בידי סמוטריץ'? האם טראמפ התגייס כדי לרצות את סמוטריץ'?
בעוד הישראלים עושים השוואות בין מצב החטופים שחזרו למצב ה'מוזלמנים' במחנות ההשמדה הנאציים, בעולם רואים בנעשה בעזה רצח-עם. העזתים לא יעזבו מרצון, טראמפ לא יטרנספר את עזה באמצעות צבא אמריקאי, גם לא באמצעות חברות צבאיות פרטיות. האם הצבא הישראלי יחריב שוב את החורבות, יפציץ את ניצולי מחנות הפליטים, יכחיד את הרעבים? את כולם? איך אמר ביאליק: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". איך נחיה אחר כך במזרח התיכון? איך נחיה בעולם? איך נחיה עם עצמנו?
