הוויכוח התקשורתי והציבורי סביב פרשות הטרדה מינית, הנחשפות חדשות לבקרים, מאיר כמו זרקור את הקלות הבלתי נסבלת שבה מודרות נשים מזכותן לכבוד כבני אדם, לחירות, לפרטיות ולריבונות על גופן.
נשים שחובקו ונושקו בניגוד לרצונן, שהבוס או בעל המעמד והכוח מישש אותן סתם כי התחשק לו להשתעשע, שספגו שוב ושוב הערות סקסיסטיות מעצבנות ומשפילות, הן קורבן של הטרדה מינית. הן קורבן גם כאשר הן מגיבות מיד בחריפות ומעמידות את המטריד על מקומו וגם אם הן אוזרות אומץ לחשוף מה שקרה ולהתלונן רק כעבור שנים.
כל אישה, כן, כל אישה, חוותה במועד כלשהו הטרדה מינית, ואם היא צעירה – זה עוד יקרה לה. אך בהשוואה לתפוצה העצומה של התופעה, מעטות, מעטות מאוד, מעזות לספר, ומעטות עוד יותר – להתלונן.
חשוב לזכור, כי המושג הטרדה מינית כביטוי ליחסי כוח ושליטה בין גברים לנשים, צעיר מבחינה היסטורית. עבירות מין כמו אונס ומעשה מגונה, נתפסו מאז עוצבה החברה האנושית כמעשים שליליים גם מצד גברים: פגעו ברכושם ובכבודם, שהרי זו אישה השייכת להם או הנמצאת תחת מרותם. לעומת זאת, עמדה ביקורתית בגנות הטרדה מינית חייבה, כתנאי מוקדם, הכרה בנשים כשוות זכויות, כבעלות זכות בחירה, כמחליטות, כאוטונומיות לגבי גופן. מערך התפיסות הזה נמצא עדיין בהתהוות, ונשים רחוקות עדיין משוויון בכל התחומים.
עוד בחודשי הדיונים בכנסת בחוק למניעת הטרדה מינית (1998), טענו מתנגדיו, כי אישורו "יהרוס את הרומנטיקה", ובכלל "למה לעשות עניין מחיבוק או הערה". כיום, כעשרים שנה לאחר חקיקת החוק, לא שומעים יותר דרישה לבטלו, אך מנסים שוב ושוב להרתיע נשים מנקיטת צעדים ליישומו במקרה הפרטי שלהן.
בהתייחסות לעדויות שפורסמו בשבוע שעבר של שש (או תשע) נשים, לפיהן השחקן הנודע משה איבגי הטריד אותן מינית, ולפנייה של אחת בתלונה לתיאטרון שהעסיק אותה, חזר הריטואל, שהיינו עדים לו כשיצאו לאור לאחרונה עדויות נשים על הטרדות מיניות מצד שר הפנים סילבן שלום ומצד חבר הכנסת ינון מגל: הן מחפשות , הן שותפות לקנוניה נגד הגבר, ובכלל – אלה סתם דיבורים, כי מוסרות העדויות לא הגישו תלונה במשטרה.
הטענות האלה מעידות קודם–כל על בורות. החוק למניעת הטרדה מינית חוקק בדיוק משום שנשים הסופגות כלל הטרדות מבעלי סמכות, מעמד וכוח, חוששות ובצדק לעתידן התעסוקתי אם יתלוננו ו"יעשו צרות". נוסף לכך, הצטבר יידע מספיק בדבר ההכפשות וההשפלות שחוות נשים הן בחקירה במשטרה והן במהלך משפט פלילי. בא החוק נגד הטרדה מינית ופתח בפני הנשים שלושה מסלולים נוספים לתגובה על הטרדה מינית והתנכלות על רקע מיני:
תלונה למעביד או לממונה על הנושא מטעם המעביד, המתבררת במקום העבודה עצמו כעבירת משמעת חמורה; תביעה אזרחית נגד המטריד ונגד המעביד, אם זה לא טיפל כראוי בתלונה ולא דאג לסביבת עבודה הולמת למתלוננת; הגשת תביעה לקבלת פיצוי כספי מהמעביד או מהמטריד ללא צורך בהוכחת נזק (הסכום המירבי – 120 אלף שקל).
במילים אחרות: אין שחר לקביעה, שרק המשטרה רשאית לקבוע, שהייתה הטרדה מינית, ורק הטרדה שהוכרה כעבירה פלילית היא עובדה. אישה רשאית לפרסם מה קרה לה וכלל לא להגיש תלונה במשטרה, והמטריד יכול להסיק מסקנות ללא כל תהליך – ראו המקרים של סילבן שלום וינון מגל. ופתוחה בפניה הדרך לבירור העניין ישר בתביעת פיצויים.
מול הניסיון לחסום תלונות נשים ולהגן על מטרידים בעלי מעמד, הקריאה הפמיניסטית המתבקשת לנפגעת: הוטרדת? אל תשתקי, לכי להתלונן בדרך שהכי מתאימה לך. זכרי, בלי שמטרידים ישלמו על מעשיהם, התופעה המבחילה תימשך.
