"החטיפה של מישל וולבק", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים, עשוי היה להיראות כמו התחכמות שהלכה רחוק מדי, אם לא היה מציע דיוקן מרתק של אחד הסופרים החשובים כיום.
מתוך "החטיפה של מישל וולבק"
בסדרה "המקוללים", גיבורי התרבות של הבמאי חגי לוי קרמו עור וגידים באמצעות שחקנים שבוימו בסצנות דוקומנטריות בדיוניות. זו אחת מהסדרות השנויות במחלוקת ששודרו כאן. אי-הנחת נבע, ככל הנראה, מכך שרבים מהצופים הרגישו שהולכו שולל. לחלקם לקח זמן להבין שלפניהם התרחשות בדיונית, במקום בו חיפשו אמת דוקומנטרית על דמויות התופסות חלק משמעותי בעולמם התרבותי. ניתן לומר ש לוי השתמש בדמותם של פנחס שדה, יונה וולך, משה קרוי ואביבה אורי ליצירה אוטוביוגרפית פוליפונית, שאין לחלוק על המקוריות והתעוזה שבה.
"החטיפה של מישל וולבק" הוא סרט בדיוני. המחווה הקולנועית שעושה גיום ניקלו כלפי גיבור התרבות הקרוב ללבו היא מסדר אחר. בתוך סיטואציה מתוסרטת בחופשיות, הסופר וולבק מגלם את הסופר וולבק ברגע ששאוב מהידע הציבורי עליו. הסרט מציג את האמת לאמיתה – כך אמר ניקלו בדיון על הסרט בפסטיבל – בדבר ההיעלמות של וולבק ב-16 בספטמבר 2011. אז היה אמור לקדם את ספרו "המפה והטריטוריה" בהולנד – אך נעדר. הצעד הלא אופייני של הסופר, הידוע בקפדנותו, עורר גל של שמועות ותיאוריות קונספירציה.
מן המפורסמות שבשורה של התבטאויות, וולבק הקים עליו את זעמם של חוגים באסלאם הפונדמנטליסטי. לאורך הסרט, דמותו עסוקה יותר בשאלה מי ישלם עליו את דמי הכופר, מאשר בשאלה מי חטף אותו. כמובן, ששתי השאלות הקונקרטיות שעולות כאן אינן רלוונטיות לסרטו של ניקלו. ההתרחשות היא חומר רקע שנועד לאפשר לוולבק להיות וולבק ולגלם את דמותו של וולבק בכפיפה אחת.
לפנינו דרמה קאמרית, במסגרתה מוחזק הסופר וולבק כבן ערובה בידי חוטפים שלומיאלים, אשר משרתים צד שלישי עם כוונות נעלמות. הזירה היא בית בכפר בפרברי פאריס, שבצד חבורת החוטפים מצויים בו גם הוריו המבוגרים של אחד מהם. הסיטואציה הדרמטית לכאורה יוצרת מצג מתעתע של מעין משפחה אלטרנטיבית, אשר מפגינה ערבות הדדית אד-הוק. את עיקר כושרו הרטורי מפעיל וולבק על חוטפיו על מנת שיאפשרו לו להחזיק ברשותו מצת, והאימה האפשרית מוגחכת לכדי חוסר האפשרות להדליק סיגריה.
עבור סופר שנודע במיזנטרופיות שלו, מפתיע לגלות צדדים חומלים וצנועים בהתנהלותו של וולבק מול חוטפיו. הייצוג הסינמטי של וולבק חורג הן מהייצוג הספרותי שלו והן מדמותו הציבורית, כפי שהיא משתקפת בתקשורת, ובמיוחד עבור סופר העושה שימוש ניכר בביוגרפיה האישית שלו ברומאנים שהוא כותב (בהם אחד הגיבורים נקרא בדרך כלל מישל, ודמות בשמו המלא לוקחת חלק ב"המפה והטריטוריה"). כאן, דמותו של וולבק נענית לדימוי שלו, המשתקף בדברי הבמאי שאמר כי המוטיבציה לסרט הייתה היכרות חברית עם הסופר, ושאיפה לתווך את אישיותו הייחודית ואת חוכמתו לקהל הצופים.
ב-"גישות בתעייה" כותב וולבק: "הרוק והקולנוע, שנכנעו לכוח ההשטחה המופלא של הטלוויזיה, איבדו מקסמם בהדרגה. ההבחנה הקודמת בין סרטים, קליפים, אקטואליה, פרסומות, סרטים תיעודיים ותחקירים – הלכה והיטשטשה, לכדי תפיסה של ראווה כוללת".
ההבחנות המיטשטשות בין צורות שונות של אמנות באות לידי ביטוי בסרט זה, שנע בין המוקומנטרי, לבין הדוקומנטרי, לבין העלילתי. כך נהג גם וולבק, שלצד הספרים שפרסם, עשה גם קולנוע והופיע עם שיריו בפסטיבלי מוסיקה. הלא סרטים שבמרכזם כוכב קולנוע, פעמים רבות עושים שימוש בדמותו הציבורית, הנבנית במצטבר על סמך ניואנסים ומניירות שהצופה מזהה על נקל.
רבים מהצופים בסרט שאלו בסקרנות, האם וולבק אכן מחזיק את הסיגריה בין האמה והקמיצה, או שזה אפיון של הדמות בסרט. ייתכן ששאלות מסוג זה עשויות להביך, אך עם זאת הן מבטאות תשוקה לחלץ מתוך סימנים סינמטיים מידע על העולם. מה תעשה מי שלמדה שהסופר מחזיק את הסיגריה בין האמה לבין הקמיצה, בעקבות תאונת כדורגל? האם תמצא לנכון להזכיר מידע זה בשיחת סלון?
ההתרחשויות המאולתרות ברובן מונעות בידי דמויות מורכבות, אשר פתוחות לשיחה ולהיכרות, כמו שיש מדי פעם, ובעיקר בקולנוע צרפתי. הסקרנות הרבה והביקורת שמעורר הסופר בשוביו וכן המניפולציות ההדדיות – יוצרות מתח וציפייה דרוכה. כמו בסיפור בלשי, מטפורה פרשנית היא מרכזית לפענוח יצירה ספרותית. פרטים שעשויים היו להיראות תפלים או חלק ממלאות ריאליסטית, הופכים לרמזים אפשריים בדרך להתרת הקונפליקט.
החופש שמייצר הבדיון מאפשר לחרוג מאיזו מהוגנות או נורמטיביות, אשר מאפיינת פעמים רבות יצירות ביוגרפיות. הלא מדובר בדמות שנאבקת לשרוד. עד כמה שהסיטואציה עשויה להיראות קומית או מופרכת, ישנם תנאים מוכתבים.
הבדיון אומנם מספק חסות, אך עם זאת התעוזה מתגלה בחריגה מהבדיון, ובמבוכה המתמדת שמתלווה לתהייה האם מה שמוצג מול עינינו הוא אמת. "האמת היא שערורייתית. אבל בלעדיה, דבר אינו ראוי", כותב וולבק ב-"להישאר בחיים". "ראייה ישרה ונאיבית של העולם היא כשלעצמה יצירת מופת. אל מול תביעה זו, המקוריות שוקלת מעט. אל תדאג. בכל מקרה, מקוריות כלשהי חייבת להיחלץ מסך כל הפגמים שלך. ככל שזה נוגע לך, אמור פשוט את האמת; אמור בשיא הפשטות את האמת, לא פחות ולא יותר".
לילך ובר
