בערב האחד במאי הופיעו בגדה השמאלית מריה ג'ובראן בשירה וג'יריס מורקוס בלאן בבוזוק. המועדון היה מלא במאזינים סקרנים, שבאו לשמוע קאברים לשירים מתוך הרפרטואר של המוזיקה לבנונית. לטובת המאזינים שאינם מצויים ברזי המוזיקה הערבית, הציע מורקוס בלאן הסברים מאירי עיניים בין השירים.
עם זאת, עבורי, מי שאימא שלה ביקשה להעביר תחנה ברדיו כל פעם שהיה שיר מזרחי, כי "זה עושה לה כאב ראש", לא פשוט להבחין שצליל שלא תוּוך דרך לונדון או ניו-יורק ראוי להתייחסות רצינית. זה סוג של חירשות, אשר רק כשרבעי טונים נקלטים באוזניים שלי אני יכולה להכיר בה. בצורה דומה, אני יכולה לתת לעיתונים בערבית לעבור לי ליד העיניים, בלי להיות סקרנית מספיק כדי לנסות להבין מה כתוב בהם.
ההסתייגות הנ"ל היא האפולוגטיקה שלי לגבי האי-היכרות שלי עם מוזיקה לבנונית. לצורך הכנת טור זה, נאלצתי לזמן את ג'יריס לשיחה צפופה, בה הוא סיפק הקשר רחב להבנת המוזיקה הלבנונית והיצירה של הזמרות ששיריהן בוצעו בהופעה.
במוזיקה הלבנונית עוצבו מאפיינים מוסיקליים מתוך עמדות פוליטיות וחברתיות. זה התחיל אי-אז במחצית הראשונה של המאה העשרים בפסטיבל בעלבק, ברדיו שרק-אל-אאוסט, ברדיו דמשק ובטלוויזיה הלבנונית. המלחינים הלבנוניים הבולטים – האחים רחבאני, תאופיק אל-באשה וחלים אל-רומי – התבקשו לכתוב מוזיקה לבמות אלה. מלחינים אלו החליטו להתחיל לכתוב מוזיקה בשיטות שונות מאלו הנהוגות במוזיקה המזרח-תיכונית, ובמיוחד הבחינו עצמם מהמוזיקה המצרית בת הזמן. האחים רחבאני קיצרו את השירים מארבעים דקות לארבע דקות, הבליטו בשירה את הרומנטיקה וזנחו את הבכי. הם עשו שימוש באלמנטים של מוזיקת פולקלור לבנונית ובכלים לבנוניים כמו הבוזוק, אותו שמענו בהופעה בגדה השמאלית. המוזיקה שלהם נכנסה לכל בית לבנוני בזכות קולה של פיירוז.
ג'יריס ומריה חתמו את ההופעה בשני שירים, שנמנים עם השירים הראשונים שהאחים רחבאני הלחינו ופיירוז שרה, בתחילת שנות השישים. שני שירי אהבה אשר נערה לבנונית כפרית שרה לאהוב שלה. בשירים אלה יש מלודיה פשוטה, ותזמור דרום אמריקאי או קלאסי-אירופי. מבחינה מוזיקלית, הפוליטיקה של האחים רחבאני מתבטאת קודם כל בכך שהגדירו את המוזיקה שלהם כמוזיקה לבנונית, ואפשרו לדבר על המוזיקה הלבנונית ביחס למוזיקה המצרית.
האחים רחבאני היו הלבנונים הראשונים שהוזמנו להופיע בלונדון ובפאריס ולנגן מוזיקה שהיא שגרירה של לבנון. פיירוז מכונה "ספיריתנה אילא אל-נוג'ום" (שגרירתנו לכוכבים, במובן של סלבריטאית) בשל המעמד המיוחד בו זכתה בתור מי שמשמיעה את קולה של לבנון בעולם. מילות השירים שכתבו האחים רחבאני עסקו רבות בשאלות הקשורות בסכסוך הישראלי-פלסטיני: מה זה אומר להיות פליט? איך פליט צריך להתנהג? איך אמורה להתבצע ההתנגדות לכיבוש?
בהופעה של ג'ובראן ומורקוס בלאן נוגנו שיריהן של שלוש זמרות לבנונית – פיירוז, מג'ידה אל-רומי וג'וליה בוטרוס. בעוד מג'ידה אל-רומי בולטת בשירי האהבה שלה, ג'וליה בוטרוס נודעת בזכות שירי מאבק. בשיר "אנא חאופי עלא אאולאדי" (אני חרדה לילדיי) מבטאת בוטרוס פחדים של אם, הסובלת מטראומה מהמלחמות שעברה. "אני פוחדת מהימים שאנחנו חיים בהם, ומהימים שיבואו עלינו. העין לא נעצמת וגם לא הלב".
הקהל הצטרף לשירים אחדים במחיאות כפיים קצובות, באופן שמרמז עד כמה המוזיקה הלבנונית קליטה ופופית. ג'יריס ומריה הכירו בהפגנות ובאירועים פוליטיים של מק"י. מריה התייעצה עם ג'יריס לגבי לימודים בחוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, בו למד, וכעת היא נמנית עם הסטודנטיות בו. לאחר שמריה הופיעה בעצרת לציון יום האישה הבינלאומי בנצרת, החליטו במועדון "הגדה השמאלית" בת"א להזמין אותה להופיע. ג'יריס, ששמע אותה מופיע בקונצרטים, קידם גם הוא את היוזמה. שיתוף פעולה מסוג זה הוא תרומה חשובה של הגדה השמאלית להבאת התרבות הפלסטינית המתחדשת לתל-אביב.
לילך ובר