בעידן הנוכחי שולטת "המחשבה האחידה" הניאו–ליברלית, אשר מסמנת כל חזון חברתי או עקרון סולידרי כחסר שחר. הניאו–ליברליזם טוען למעשה שהמציאות האנושית ניתנת להבנה ולעיצוב באמצעות ניתוח טכני של מאזנים חשבוניים, תוך התעלמות מן התופעות האנושיות הניצבות מאחורי החשבונות הנ"ל: הגורל של פעילות מסוימת נקבע על סמך "מאזן רווח–הפסד" לתקופה החשבונאית האחרונה, ואילו התוכן הממשי של הפעילות הוא דבר משני, אליו מתייחסים כמו לגרפיקה המלווה את המאזן החשבונאי. קל וחומר שרעיונות מופשטים לגבי הארגון הראוי של החברה ושל מוסדותיה נתפסים כבלתי רלוונטיים.
התיאור הנ"ל הוא מופשט, כוללני ופשטני במידה מסוימת: המחשבה האחידה עדיין לא השיגה שליטה מוחלטת במציאות האנושית ובשיח לגביה, אבל היא מתקדמת בכיוון זה. לכן, למרות שהסיוט הנ"ל רחוק ממימוש שלם, הרי שגם מימושו החלקי גרם כבר סבל אנושי רב. האיום על הקיום הבסיסי של רוב האנושות והנסיגה בביטחון הקיומי של רוב אוכלוסיית ישראל, מקשים לדבר על מצב התרבות וההשכלה הגבוהה, ובכל זאת אלה דברים שחיוני להעניק להם תשומת לב.
התכוונות לטווח ארוך
המחשבה האחידה מתייחסת להשכלה הגבוהה כאל כל פעילות אנושית אחרת: גם אותה היא בוחנת אך ורק באמצעות השורה התחתונה של המאזן החשבונאי. אולם אם ניהול עסק כלשהו בהתמקדות בלבדית בשורה החשבונאית האחרונה מוביל לניוונו (בשל העדר השקעה לטווח ארוך), קל וחומר ניהול מערכת השכלה שמהותה היא התכוונות לטווח הארוך.
המטרות של מחקר אקדמי נמצאות תמיד בטווח הנמדד בשנים (ספורות או רבות, תלוי במקרה), ואילו ההכשרה של תלמידי מחקר נושאת פרי רק לאחר שנים. התועלת של הוראה לתואר ראשון באה לידי ביטוי במשך כל החיים של הסטודנטים לשעבר (בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא). מכאן שהתועלת העיקרית של השכלה גבוהה אינה מתמצה במיומנויות הטכניות–יישומיות הנרכשות, אלא בלמידה ובהפנמה של דרכי חשיבה וניתוח ובהעשרת העולם הפנימי של האדם. העושר התרבותי של האדם הוא מטרה ראויה כשלעצמה, וכן כלי חברתי רב עוצמה (למרות שקשה לזהות את תרומתו משום שהוא פועל תמיד בשילוב עם כלים אחרים).
החזון הרעיוני של האקדמיה מתייחס לעושר התרבותי הנ"ל. הוא נסב על אודות פיתוח אופני חשיבה ודיון, על אודות יצירת ידע חדש והנחלתו. הוא מתייחס אל האדם כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי בשירות מטרות אחרות (כגון שיפור המאזן החשבונאי של תאגיד זה או אחר). מכאן המסקנה, כי רתימת האקדמיה בשירות מטרות אופרטיביות ויישומיות תבטל את הייחוד שלה כמוסד חברתי חשוב אשר מופקד על החקירה וההנחלה של מה שמעבר ליישום המידי.
בשל הסיבות שנמנו לעיל, נמצאת האקדמיה, כל עוד היא נאמנה לעקרונותיה, בעימות מבני עם המחשבה האחידה הניאו–ליברלית. מסיבה זו, היא מטרה למתקפה מצד מקדמי האג'נדה הניאו–ליברלית, אשר שואפים לחסל את אופייה העקרוני ולשמר רק את קליפתה המוסדית (תוך הכפפת פעילותה לעקרונות הניהול העסקי).
ואכן, בעשורים האחרונים מצויים עקרונות האקדמיה תחת מתקפה. דווקא עליית החשיבות של ההשכלה הגבוהה בחברה המודרנית הולידה ניסיונות לדלדול תוכנה. העולם העסקי זקוק למיומנויות הנרכשות באקדמיה וזקוק לכך בהיקף רחב יותר מאשר בעבר. אבל הוא מנסה לצמצם את ה"רכישה" לאותו מינימום הדרוש לו ותובע להפריד את "תהליך היצור של המיומנויות" הללו (ז"א את תהליך ההוראה) מהמחקר, ובעיקר מהמחקר שאין לו יישומיים עסקיים בטווח הנראה לעין. מטרת העולם העסקי היא צמצום בהוראה להכשרה מקצועית בלבד וניוון המחקר הלא–יישומי (מבחינת העסקים). מכאן נובע חוסר העניין הגובר במדעי הרוח והחברה, למעט אותם חלקים אשר עשויים לשרת את העולם העסקי (כגון כלכלה). חוסר העניין הופך עוינות, כאשר תחומי הידע בתחומי הרוח והחברה נחווים כביקורתיים כלפי המשטר הכלכלי ו/או כלפי הרטוריקה הלאומנית, אשר משמשת להסחת דעתה של האוכלוסייה מפגעי המשטר הקיים.
תכלית הצמצום של ההשכלה הגבוהה לרכישת מיומנות מקצועית וההפרדה בין פעולות ההוראה לבין המחקר מתורצות ראשית לכל בהורדת עלויות, משום שעלויות האקדמיה ממומנות ככלל בהשקעה ציבורית, כלומר במיסים. בדרך כלל אין מגלים שהורדת עלויות נועדה להגדלת רווחי ההון, אלא מסבירים שהורדת עלויות חיונית משום שאי–אפשר לממן את העלויות הרגילות. טענה זו נשמעת בכל עימות בין פגיעה בשירותים ציבוריים למימונם באמצעות מיסים, ובכל עימות בין זכויות עובדים לרווחי מעסיקים (ובפרט לרווחי ההון הגדול). אני מסרב להתייחס אליה ברצינות, כי היא אינה רצינית.
טענה נוספת, המושמעת בהקשר של המתקפה על האקדמיה, היא שלרוב האוכלוסייה אין עניין בהשכלה אקדמית בלתי–מדוללת. טענה זאת דומה להפליא לטענה, כי לציבור ברובו יש עניין רק בבידור זול.
גם ל"קברניטי המשק" (קרי: בעלי ההון הגדול) ברורה התועלת הכלכלית במודל המקורי של האקדמיה, אשר משלב מחקר והוראה לשם הפריה הדדית ביניהם. לכן הם אינם מנסים לחסלו לגמרי, אלא ליצור מסלול מקביל, אשר יתמקד בחינוך מקצועי–יישומי לרוב האוכלוסייה, ובעיקר לחלקים המוחלשים שבה. מדובר במערכת דו–מסלולית: מסלול עיוני של לימודים אקדמיים רחבים יחסית באוניברסיטאות ומסלול מקצועי של חינוך ממוקד–מטרה במכללות. אגב, מערכת דו–מסלולית זו מזכירה בהיבטים רבים את המערכת הדו–מסלולית בחינוך התיכוני בישראל בשנות הששים והשבעים.
המכללות והמערכת הדו–מסלולית
תהליך יצירת המערכת האקדמית הדו–מסלולית החל עוד בשנות השבעים והבשיל בראשית שנות התשעים. המטרה המוצהרת של התהליך הייתה הוזלת עלויות, אך הייתה מודעות מלאה של מקבלי ההחלטות שהורדת העלות באה על חשבון הורדת האיכות, ולמותר לציין שלא יתכן אחרת (אלא אם מסתייעים בניסים).
המסלול המקביל של מכללות אקדמיות הוקם בחופזה על בסיס של מוסדות קיימים ובהשקעה מינימלית, בעיקר בדרך של שדרוג שלוחות אוניברסיטאיות ובתי ספר מקצועיים גבוהים ל"מכללות אקדמיות": השדרוג התבטא במתן שם חדש ובאוטונומיה מוגדלת של המוסדות "החדשים", אך לא בהקצאה משמעותית של משאבים. החמור מכל הוא שהותר למכללות – "באופן זמני" (שאינו תחום בזמן) – להתבסס על הוראה שלא בידי סגל קבוע, ולהעסיק עד שיעור של 80% מהמרצים במעמד של "מורים מן החוץ".
הנושא "מורים מן החוץ" הוא הבעיה החמורה ביותר של מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית, הגם שלא שחסרות לה בעיות חמורות אחרות (ששורשן גם הוא בניסיון להוזיל עלויות). אינני מכוון כאן לפגיעה בתנאי העבודה הפוגעניים של מורים מן החוץ עצמם (בנושא זה ר' בקובץ "העסקה פוגענית: הדרה וניצול שיטתיים בשוק העבודה", בעריכת דניאל מישורי וענת מאור, 2012), אלא לטיב ההוראה שהם "מייצרים". הבעיה אינה נעוצה באיכות האישית של המורים האלה, אלא בסיטואציה המבנית בה הם פועלים: נודדים כל יום ממכללה למכללה, מקוששים חלקי משרות, שרויים בחוסר ביטחון תמידי לגבי תעסוקתם, ומודרים מתנאים המאפשרים מחקר והוראה אקדמיים. אבל, על הנייר, הם "מייצרים" הוראה ועל סמך זאת ניתן להעניק תעודות ולגבות דמי לימוד, כך שמבחינת "קברניטי המשק" המצב שפיר.
כיוון שמבחינת קברניטי המשק (הכוללים הון ושלטון) נמצא הפתרון לבעיה של השכלה גבוהה לכלל הציבור, נראה שלא ניתן יהיה להחליף את הפתרון הרע הזה (של מערכת דו–מסלולית) בפתרון טוב (אך יקר) ממנו ללא שינוי רדיקאלי במשטר החברתי בכללותו.
בו בזמן ראוי שהנאבקים למען שינוי חברתי רדיקאלי יכללו במצעם את הדרישה לשיקום האקדמיה לפי החזון של קידום הידע האנושי ושל הנחלתו לכל החפץ בכך.
עודד גולדרייך
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf
