בתמונה הראשונה עומד רפול, מנשה נוי, במרכז הבמה, במכנסיים קצרים ובחולצה מכופתרת. הוא ניצב על שרפרף נמוך. מולו הים – המגולם במקהלת שחקנים עטויים בדים בהירים בדוגמאות סימטריות, מיושנות. השחקנים מתנפלים זה על זה, מתגפפים, מתנשקים, מתלטפים. הים סוער. זוהי הסצנה הראשונה, סצנת הטביעה. אחד מן השחקים מזדקף ופונה אל רפול. הים מתחקר את רפול: "אתה מוכן? באת לבוש?". למולו עונה רפול לאקונית: "פְלִיז."
השחקן מנשה נוי במחזה "רפול והים" (צילום: זווית אחרת)
החקירה נמשכת, הים מדבר אל רפול כמו פושע המפתה אותו, כאילו סיפר לקורבנו את שעתיד לקרות : "זה חסין מים?". – "באחריות". לאט, תוך כדי שהאורגיה שבין גלי הים נמשכת, הופכות המילים המופנות לרפול מפורשות יותר. הים עולה עליו: "אני שואפת לברכיים, מחלחלת במעלה מכנס, ברחש רב וחרש מטפסת כבחבל לירך". הים, אישה מיוחמת, מטביע את רפול: "הבט בפּוֹת, רפול כפוּת, הבט בי מתיזה משבר, אלפי פותות פולטות פולשות בשר שר לשעבר, בשיר".
כך שר המחזאי יונתן לוי את רגעיו האחרונים של רפאל איתן, רפול, את תמונת טביעתו המפתיעה בנמל אשדוד בתחילת חורף 2004. כך הופכת מציאות למיתוס.
לוי נהנה להפוך אירועים היסטוריים לאגדות. כך עשה גם במחזהו הקודם, "סדאם", שמגולל את נפילתו של שליט עיראק. הוא עושה זאת ראשית דרך העברית השירית, שבה הוא כותב את המחזות שלו. עברית מחוכמת, מאומצת אפילו. הוא שר את המציאות שאנחנו רגילים לחוות בפרוזה, ובו ברגע היא כמו הופכת לחלק מעולם אחר, עולם יפה יותר, עולם שחלף ועבר. כך גם רפול הופך דמות מיתית, הוא אינו עוד הזקן המגושם שנפל לים. הוא לוחם גיבור – רפול נגד הטבע, רפול נגד הערבים, רפול נגד האישה, רפול נגד החלומות.
בתדמיתו הציבורית, רפול היה אדם מגוחך. פשוט באופן קיצוני, ובלי שום בושה בפשטותו. שריד של ההתיישבות העובדת, נציגו המזדקן של הימין הבלתי מתפשר. מספרים שאת תענוגות החיים נהג למנות כך: "לאכול, לזיין, לחרבן".
וכיצד הופכים איש כזה לגיבור טרגי? את המתח הנדרש, את הסתירה הפנימית הדרושה לגיבור, מצא לוי בראיון שסדק את הדימוי הברזלי הזה, הבטוני. שנתיים לאחר מותו סיפרה לעיתון "הארץ" עפרה מאירסון, אלמנתו של רפול, על סיוטיו הנוראיים, על הזיות מחבלים, על ילדיו ההרוגים: "כמעט מדי לילה הוא היה מתעורר ומעיר אותי בצעקות כאב וייסורי תופת איומות ונוראיות שבקעו מגרונו, קטעי מילים, שברים משפטים… הוא היה נלחם ונאבק בכר ובשמיכה והיה שב והולם באגרופים באוויר וחוזר והולם בי… נאבק בסיוטים" ("רפול של הלילות", רוני הדר, הארץ, 30/1/06). ומתוך המאבק הזה בשנתו קם לחיים גיבור טרגי עברי.
מתוך סיוטים אלו, ודרך השירה של לוי, הופך רפול המגוחך לדמות טראגית, מיתית. על הבמה נדמה כאילו אשדוד עצמה היא תבאי או ספרטה. זה כשלעצמו הישג אמנותי נהדר.
אלא שלאמנות זו יש גם מובן פוליטי. כדאי לתת עליו את הדעת. המחזאים היוונים חזרו אל העבר המיתי של יוון על מנת למקם בו קונפליקטים ששיסעו את החברה היוונית המאוחרת. זו הייתה דרך להתמודד איתם. אצל לוי, נדמה כאילו ההווה הוא עצמו מיתי, כאילו צריך היה לפנות אל המיתוס, אל אותו תחום שבין עבר לדמיון, על מנת לשוב ולהיזכר בדמותו המגוחכת של גנרל ישראלי. באולם התיאטרון דמות זו נראית רחוקה כל כך, אבל ביציאה מן האולם נזכרים שהיא חיה עדיין, שהיא רודפת את הדמיון הפוליטי הישראלי.
מובנו של המחזה "רפול והים" תלוי במידה רבה בשאלה פוליטית, היסטורית – מה יהיה סופה של אגדת הגנרל? האם היא רודפת את ישראל כדמיון שווא של עבר מפא"יניקי בלתי אפשרי, או שמא היא כובשת מחדש את ההווה הפוליטי שלה? וכתוצאה מכך, האם המחזה הוא פרידה מרפול או זיהויו בינינו, בשיחות בתי קפה, בעיתון, בסקרים?
הרי, בסופו של יום, עד כמה היה רפול שונה מבני גנץ, עד כמה היה שונה מגבי אשכנזי?
טל גלעדי