ניצחונו המהדהד של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה״ב השבוע הוא רגע שיא בעלייתו הגלובאלית של הימין הפופוליסטי החדש. הזרם הזה מבוסס על הסתה כנגד מהגרים וזרים, מדיניות כלכלית פרו-תאגידית והחלשת מנגנוני הדמוקרטיה הליברלית. הוא נבנה ומשגשג על בסיס הניכור המתגבר של חלקים אדירים מהציבור בצפון הגלובאלי ממנגנוני הקפיטליזם הטכנוקרטי והליברלי ששולטים בתקשורת ובבירוקרטיה. כמו תופעות פשיסטיות בעבר – הפופוליזם החדש ממיר תסכול מעמדי מוצדק לטינה גזענית ולהתנגדות למנגנוני המדינה המסואבים.
טראמפ – בדרכו הליצנית והבוטה, פונה לניכור הזה באופן אפקטיבי במיוחד. הנשיא החדש-ישן לא השתנה מאוד מאז כהונתו הראשונה בין 16 ל-20, רק שעתה הוא מנוסה יותר, מסוכן יותר, וחזק הרבה יותר. בניגוד לניצחון ב-2016, הבחירות השבוע היו ניצחון מובהק בו טראמפ זכה גם ברוב הקולות בכלל ארה״ב, ולא רק במדינות המפתח. זוהי הפעם השניה בלבד שרפובליקני זוכה ביותר קולות במערכת בחירות נשיאותית מאז 1988. טראמפ גם זכה לעליה גדולה בתמיכה שלו בקרב לטיניים, שהיו בעבר תומכים דמוקרטים מובהקים. תוצאות הבחירות מראות כי הציבור האמריקאי כולו פנה פניה חדה ימינה. עם מנדט כזה, בארבע השנים הקרובות הימין הקיצוני יכול להפוך להגמוני בארה״ב, ועקב כך גם במדינות אחרות.
אך לא פחות משזהו ניצחון לימין הפופוליסטי, זהו הפסד למרכז הליברלי שהציעה קמאלה האריס. כהונתו של ג׳ו ביידן כנשיא התאפיינה בהרחבה משמעותית של העמדה האימפריאליסטית של ארה״ב – בייחוד בתמיכה במלחמות באוקראינה ובעזה והעמקת המתחים מול סין – יחד עם שבירה מסוימת מהמודל הכלכלי הניאו-ליברלי. ביידן קידם השקעות גדולות בתשתיות ובשינוי כלכלי ירוק, תמך בעבודה המאורגנת, ונקט בגישה אגרסיבית יחסית למונופולים. בתקופתו נראתה עליה משמעותית במשכורות של האמריקאים ושיעור האבטלה נותר נמוך. אך במקביל, הוא התמודד גם עם משבר אינפלציה חריף שהקשה מאוד על הציבור האמריקאי ובייחוד על מעמד העובדים. לאור האינפלציה והאופי המוגבל של תוכניותיו הכלכליות, שלא היו מספיקות כדי להתמודד עם עשורים של צנע ניאו-ליברלי, הציבור האמריקאי תפס את כהונתו ככישלון כלכלי.
האריס, שותפתו לשלטון של ביידן, הייתה יכולה לשבור שמאלה מהנשיא היוצא, ולפנות לכל אותם אמריקאים שחשים ניכור. אך במקום להדגיש כי נדרשים צעדים רחבים הרבה יותר למען העובדים, כמו העלאת שכר המינימום, יצירה של מערכת דיור הוגנת יותר, העלאת המיסים על תאגידים, ומחיקת חובות לסטודנטים, היא בחרה לרוץ מימין. במקום לכוון את מועמדותה נגד האליטה הנצלנית, היא התהדרה בתורמים עשירים.
קמפיין הבחירות של האריס התרכז ב״דמוקרטיה״ האמריקאית ובחיזור אחר קולות של עשירים בפרוורים. היא הדגישה את ההבדל בינה, התובעת לשעבר, לבין טראמפ הפושע. היא דיברה רבות על נשים ועל מיעוטים, אבל לא אמרה שום דבר קונקרטי על החיים שלהם ועל מה היא מציעה כדי ליצור עתיד טוב יותר. הופעתה הייתה ריקנית, נוסחתית, וחסרת תוכן פוליטי אמיתי. במובן זה מועמדותה הייתה דומה יותר לזו של הילארי קלינטון ב-2016, שהפסידה, מאשר לקמפיין המנצח של ג׳ו ביידן ב-2020, שהדגיש תוכניות כלכליות ואימץ צעדי מדיניות רבים מהסנאטור השמאלי ברני סנדרס.
אולי הטעות הגדולה ביותר בקמפיין של האריס היה בחירתה להתהדר בשלל תומכים ימנים, כביכול כדי לרדוף אחרי מצביעים מתונים. תומך אחד בעייתי במיוחד שהאריס התהדרה בו הוא פושע המלחמה דיק צ׳ייני, שכסגן נשיא של ג׳ורג׳ וו בוש, קידם את הפלישה הנפשעת לעיראק, ואחראי במידה רבה להרס המזרח התיכון. בעוד טראמפ דיבר על רצונו לגמור את המלחמות, האריס הדגישה את רצונה לבנות את הצבא האמריקאי כצבא ״קטלני״ ואת תמיכתה הבלתי משתמעת לשני פנים בזכותה של ישראל להגנה עצמית – כלומר, לטבח פלסטינים ולבנונים. חשוב לציין – לא בגלל תמיכתה בישראל היא הפסידה. נושאי חוץ אינם במרכז מערכת הבחירות האמריקאית. אך חוסר יכולתה לגבש עמדה פוליטית ברורה ושונה מזו של ביידן, גם בנושא זה, הראתה את האנמיות הפוליטית שלה.
כהונתו של טראמפ תהיה קשה ומסוכנת. כוחות השמאל והמרכז הליברלי יאלצו לשתף פעולה כדי להתנגד לתוכניותיו המסוכנות – הן פנימית בארה״ב והן בזירה הבינלאומית. אך לאור הכישלון הנחרץ של המרכז להתנגד לפשיזם, השמאל חייב לקחת את ההובלה ולהציע תוכנית משל עצמו של שינוי חברתי כולל – שבסיסה במדיניות כלכלית. השמאל גם צריך לנסח מדיניות אלטרנטיבית לשנאת המהגרים שנמצאת בלב הטיעון של הימין הפופוליסטי, אך מדיניות זו לא יכולה להתבסס על זלזול בגזענות של מעמד הפועלים, אלא בהתמודדות עם השאלות הפוליטיות והכלכליות האמיתיות שהגלובליזציה ומשבר הקפיטליזם המתמשך יוצרים. כפי שכתבה הכלכלנית איזבלה וובר בליל הבחירות – הגיע הזמן לדבר על כלכלה אנטי-פשיסטית. זוהי משימתנו.