אחד מראשי המתנחלים בגדה נתבקש בריאיון בשבוע שעבר בתוכנית בוקר ברשת ב' להגיב על מותה של הצעירה שלומית קריגמן, שנפצעה אנושות בפיגוע דקירה בהתנחלות בית חורון. המרואיין השמיע את הקלישאות של "לא יפחידונו", והמראיינת תהתה: ומה עם הדרישה הקבועה שלכם להקים עוד התנחלות בתגובה לכל פיגוע? המרואיין התחמק מתשובה.
ההתחמקות הזאת לא הייתה מקרית. הדילמה של המתנחלים, ובעיקר של מנהיגיהם הנבחרים והממונים, מחריפה ככל שתוכפים המקרים של פלסטינים הדוקרים מתנחלות ומתנחלים בתחומי ההתנחלויות עצמן: על ראשי המתנחלים וממשלתם להחליט, האם להרעיש עולמות על הפגיעות, ואז להבליט, שההתנחלויות הן מקומות ממש לא בטוחים לחיות בהם, או להנמיך פרופיל, כדי שהשאלה הזאת לא תצבור תאוצה.
הדילמה הזאת ממחישה את דילמת הכובש הקלסית: מה עושים הכובשים, כאשר (במילותיו של אלבר ממי, הסופר הצרפתי ממוצא יהודי–תוניסאי) ההיסטוריה כבר החלה לדהור, וחייהם בשטח הכבוש נעשים קשים ואפילו מסוכנים? האם יוותרו על היתרונות הכלכליים של בית פרטי מרווח, הטבות מס, תקציבי חינוך מוגדלים ועבודה זולה של פלסטינים? ומה משקלה של איכות חיים כזאת כאשר עצם החיים בסכנה?
ולדילמה זו משתרבבת גם הדילמה בהא הידיעה של הביטחון והעתיד: האם ההתנחלויות אכן, כטענת הממסד הישראלי, מחזקות את הביטחון של הישראלים, או שהן עצמן בעיה ביטחונית?
הממסד הישראלי המציא את המושג "גבולות ביטחון" כדי לתרץ את אי–הנסיגה מהשטחים הכבושים, ואילו ההתנחלויות (בצד בסיסי הצבא) נועדו למלא את "מרחב הביטחון" החדש. כחלוף השנים, התברר, כי התנחלויות בעצם אינן מוסיפות ביטחון. כדי לאפשר להן להיות "מרחבים בטוחים" ומכשול פוליטי להקמת מדינה פלסטינית, שטח כל התנחלות גדול פי כמה מהשטח הבנוי שלה, ועל כל המרחב הזה (60% מהגדה) צריך להציב חיילים שישמרו על המתנחלים. אך אז התברר, כי גם מסה של חיילים לא מונעת תקריות דמים בהתנחלויות, והופכת את החיילים עצמם ליעד להתקפות.
ב-2002 החלו לבנות בגדה ובתחומי ירושלים המזרחית את גדר ההפרדה, שחלקים ממנה הם חומת בטון. גדר ההפרדה, הכריזו הממשלות, תגביר את הביטחון, ובכך בעצם הודו, שההתנחלויות אינן ערובה לביטחון. אך גדר ההפרדה "הביטחונית" עצמה, אפילו שכבר נבנתה ברובה, אינה מונעת תקיפות של פלסטינים.
מתמוססת גם ההנחה של הממסד הישראלי, כי כחלוף השנים ישלימו הפלסטינים עם מצב הכיבוש והעולם ירפה מההתנחלויות ומהגדרתן כבלתי חוקיות לפי החוק הבינלאומי. ההחלטה של האיחוד האירופי לסמן מוצרים של ההתנחלויות וההחלטה של הממשל האמריקאי ליישם את החוק (מ-1995) בדבר סימונם כמיוצרים בגדה המערבית ולא בישראל – הבהירו פעם נוספת כי נכזבה ההנחה שהעולם יתרגל.
במרכז הכיבוש הנמשך כמעט יובל שנים ניצבת שאלת ההתנחלויות עם כל הכרוך בה. החיים בהתנחלויות אינם ולא יכולים להיות נורמליים, גם אם נראים כאלה במשך פרק זמן מסוים, כי הן ההמחשה הבוטה של הכיבוש. הסיכוי לשלום מותנה בפירוק ההתנחלויות. ההיסטוריה כבר החלה לדהור.
