אמנם חוק התכנון והבנייה הקיים בישראל רחוק מלשקף מודל דמוקרטי-השתתפותי שבו זכות הציבור היא לא רק הזכות להתנגד. עם זאת, החוק והביורוקרטיה התכנונית שלעתים מעבירה מתכננים ויזמים על דעתם, משמשים בלם חשוב לאיזון בין אינטרסים ציבוריים ופרטיים, בין היתר באמצעות ועדות התכנון האמורות לייצג מגוון אינטרסים ולשקול את טובת הציבור.

ניסיונות חוזרים ונשנים בעשורים האחרונים לקיצור הליכי תכנון באמצעות קידום מהיר של תוכניות והסרת "חסמים" בשם "הייעול" ו"מצב החירום של קליטת עלייה", לא רק שלא צלחו אלא אף יצרו והחמירו בעיות חברתיות, וודאי שלא תרמו לשיפור המוצר התכנוני הסופי ויישומו – כפי שמציין דו"ח מבקר המדינה מ-2008. די אם נזכיר בהקשר זה את שכונת גני אביב בלוד, ואת שכונת נחל בקע בבאר שבע. ניסיונות אלו היטיבו, ללא ספק, עם היזמים, אך הביאו לשימוש בלתי מבוקר בשטחים פתוחים ופגעו בטובין הציבוריים.

אין ספק שיש מקום רב לשיפור במערכת התכנון בישראל, אך הרעיונות המועלים ברפורמה הנוכחית לא ישיגו זאת. שיפור יושג רק על ידי חיזוק מעמדו של חוק התכנון והבנייה והמסגרת הנורמטיבית לפעולות התכנון. לשם כך יש לגבש מערך המאפשר בקרת תוכניות על ידי ועדות שונות, ולצמצם באופן מהותי את הסיכוי לניגודי אינטרסים. בנוסף, יש להעלות הדרישות לאיכות התוצר התכנוני, ולהפסיק את הנוהל של תיקון חוק התכנון והבנייה במסגרת חוק ההסדרים.

"ייעול" התהליך התכנוני ברוח הניאו-שמרנית המוצעת כעת, אינו אלא קידום אינטרסים של הון פרטי. ייעול קונסטרוקטיבי של המערכת עשוי להתקיים באמצעות הרחבת מעורבות הציבור לאורך כל תהליך התכנון, ולא רק בסופו באמצעות התנגדויות כנהוג היום. זאת ניתן לעשות על ידי הגברת הנגישות לידע ומידע תכנוני, ובעיקר על ידי שינוי הרכב מוסדות התכנון ושמירה על עקרונות הייצוג ההולם.

האתגר האמיתי הניצב לפני מערכות התכנון הוא קידום של שוויון חברתי ומרחבי בין קבוצות אוכלוסייה שונות, כמו גם גיבושה של חברה אזרחית בעלת בסיס מוצק, שבה אזרחים ותושבים נוטלים חלק פעיל בתהליך קבלת ההחלטות, בהתבסס על מידע וידע שאינו נחלתם של בעלי הכוח בלבד.