היו הרבה רגעים מרגשים, הממוקמים אי שם בין מחוזות השמחה והטרגדיה, בכנס בערבית שהתקיים (3.12) בבניין נפתלי באוניברסיטת תל אביב, לראשונה מאז היווסדה. אחד מהם היה ודאי בשניות הפתיחה של הרצאתו של פרופ' אמל ג'מאל מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטה. נושא ההרצאה היה "על ייצורם של 'ערבים שקטים': היהודים-הערבים ותפקידם בתעמולה הציונית בערבית". הקהל הרב שגדש את האולם לא היה צריך להמתין לסיום ההרצאה ולמסקנותיו של המרצה, כדי לעמוד על חשיבותה ותרומתה לכנס. באופן ייחודי, עוד לפני שאמר פרופ' ג'מאל מילה אחת על נושא מחקרו, כבר הפכה הרצאתו להיסטוריה. "אני מלמד בבניין הזה מאז 1998", אמר ג'מאל, שבעבר כיהן כראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, "וכבר נתתי באולם הזה אינספור הרצאות. דיברתי כאן והרציתי כאן בעברית, וגם באנגלית", הוא הביט עוד פעם אחת לעבר הקהל, "אבל זו הפעם הראשונה שאני נותן כאן הרצאה בשפה שלי, בערבית".

ד"ר יוני מנדל נושא דברים בכנס בערבית "אנא מן אליאהוד" (צילום: מכון ון ליר)

המילים של ג'מאל הדהדו בחלל החדר. מאז 1998, חלפו 17 שנים. מדובר בכמעט שני עשורים שבהם פרופ' ג'מאל לימד באוניברסיטה הממוקמת במזרח התיכון, במדינה שבה הערבית היא שפה רשמית, אולם מתן הרצאה בערבית לא היה כלל בגדר אפשרות. שתי סיבות עיקריות לכך: האחת,  מדיניות האוניברסיטה לפיה רק העברית והאנגלית הן שפות אקדמיות, אשר למעשה קיבעה את המצב הלשוני האי-שוויוני הקיים בארץ; השנייה, המצב בו רוב רובם של הסטודנטים היהודים באקדמיה אינו יודע ערבית, ולכן המצב הקיים נתפס כחוק טבע.

אוניברסיטת תל אביב תחגוג בקרוב שישים שנות פעילות,  ועכשיו רשמה לזכותה כנס אקדמי ראשון שהתקיים בערבית, שבו נשאו מרצים יהודים וערבים את הרצאותיהם בערבית, ואשר כולו לווה בתרגום סימולטני לעברית. בדרך זו, ההרצאות היו נגישות לא רק למרצים ולסטודנטים הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל, והערבית הייתה שפה אקדמית הנגישה לכל באי הכנס. האירוע סיפק סיבה להתרגשות רבה, אבל גם תחושה קשה של החמצה מתמשכת. האם ההתלהבות שאחזה במרצים ובקהל מלמדת על אירוע יוצא מן הכלל שיישאר רק בגדר קוריוז, או שבכוחו להפיח חיים בכל הנוגעים בדבר – מקבלי החלטות, מרצים וסטודנטים, יהודים וערבים שבכוונתם לקדם את השפה הערבית ולהפוך אותה לשפה רשמית ונוכחת באמת באוניברסיטאות בישראל?

מטרה זו צריכה לעמוד לנגד עינינו, שכן היא כוללת את הקשר בין היחס לשפה לבין היחס לדוברי השפה, ואת חשיבות הערבית כסלילת דרך להבנה אזרחית ואמיתית של האזור בו אנו חיים ולהפסקת הראיה הביטחונית המוגבלת והמגבילה, הממודרת והמדירה.

האפשרות לבסס את מקומה של הערבית באקדמיה היא אתגר אדיר עבור כל מי ששואף לקדם שלום, שוויון וצדק בארץ. את גודל האתגר ניתן היה לראות בהרצאה המרכזית שנתן בכנס פרופ' יהודה שנהב, ובה נחשף דו"ח לגבי ידיעת השפה הערבית בקרב יהודים בישראל, שהייתי שותף בכתיבתו. המצב, איך לומר, עגום. כאשר פורטים את כישורי השפה של יהודים בערבית מגלים, כי רק כ-6% מזהים את האותיות, רק כ-2% מסוגלים לקרוא טקסט פשוט בערבית (פסקה ממאמר בעיתון), רק 1.4% מסוגלים לכתוב אימייל בערבית. שיעור  היהודים-ישראלים היכולים לקרוא טקסט מורכב בשפה הערבית (ספר) הוא פחות מאחוז. זאת ועוד. אם נוציא מהמשוואה את היהודים יוצאי המדינות הערביות, המספרים ממש איומים: לדוגמא, שיעור היהודים היכולים לקרוא ספר בערבית הוא, באופן מעשי, אפס.

ההקשר השלילי בו נלמדת הערבית בישראל, בדרך כלל תוך הצדקה או מתוך מוטיבציה ביטחונית, הוא כמובן חלק מהבעיה. במילים אחרות, השפה הערבית הפכה בארץ לשפה הקרובה לצרכים של ביטחון לאומי ורחוקה כרחוק מזרח ממערב מקיומה כשפה חברתית יומיומית, כשפת תרבות בה מרצים, כותבים אימייל לחבר, או קוראים ספר שירה.

הכנס, לפיכך, וההרצאה של ג'מאל כתמצית, השליכו אור על היֵש הייחודי, הספציפי ליום בו הוא התקיים, אבל באותה עת חשפו את האין, המאפיין את פעולתה האקדמית של האוניברסיטאות בישראל. האור שיצא מהאולם המרכזי בבנין נפתלי הוא, אם כן, פתח תקווה לאפשרות למציאות חיים אחרת, טובה יותר, וליחסים של כבוד הדדי ושוויון. אבל הכנס הזה הוא בעיקר קריאה לפעולה. האתגר נותר עצום כשהיה. משנכבה האור באולם, חובתנו לחשוב על הדרכים בהן יודלקו עוד אורות כאלה.

יוני מנדל

* ד"ר יוני מנדל נמנה עם מארגני הכנס בערבית "אנא מן אליאהוד",  במסגרת יוזמה לקידום הערבית באקדמיה, לה שותפים מכון ון ליר בירושלים, מרכז דיראסאת ועמותת סיכוי.

אירוע היסטורי

זכיתי להשתתף באירוע היסטורי באקדמיה הישראלית: באוניברסיטת תל אביב נערך כנס אקדמי ראשון בשפה הערבית. דיברתי בכנס על כך שאנו מעוניינים לקדם השכלה גבוהה רב-תרבותית ודו-לשונית, שתתן ביטוי ראוי למעמדה של הערבית כשפה וכתרבות של קבוצת מיעוט לאומי. מוסדות ההשכלה הגבוהה צריכים להיות חלק מהפתרון של הסכסוך, ולא חלק מהבעיה.

הערבית היא חותם הזהות הבסיסי של האזרחים הערבים, וחיוני לכבד את מעמדה בישראל כשפה רשמית לצד העברית. אנו עדים בשנים האחרונות למתקפה על השפה הערבית ועל התרבות הערבית בישראל מצד שלטון הימין, וחובתנו, יהודים כערבים, להיאבק יחד כדי לחזק את מעמדה של השפה הערבית.

ח"כ יוסף ג'בארין (חד"ש – הרשימה המשותפת)

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"