בנשימה אחת הבטיח הנשיא טראמפ לסיים את המלחמה בעזה ולהחזיר את כל החטופים והחטופות, וגם שחרר 132 דחפורי די-9 מתוצרת קטרפילר – כלי נשק קטלניים שישראל ביקשה. ממשל ביידן סירב לספק דחפורים אלה מפני שלא דווח לו למה בדיוק הם ישמשו. ממשל טראמפ ויתר על הסברי הצבא שעיקרם הטענה כי דחפורים צבאיים דרושים ל"מלחמה בטרור": כדי לחשוף שטחים מסוכנים לחיילים ולסייע בפירוק מבנים  ממולכדים ומטעני חבלה.

מאז קום המדינה מקיים הצבא יחסי עבודה הדוקים עם הדחפור ההורס. הדחפור נשלח ב-48' ולאחריה כדי לשטח מאות כפרים בגליל ובמשולש במטרה למנוע את שיבת תושביהם שגורשו או ברחו; הדחפור המשיך במלאכת ההרס בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת הגולן אחרי מלחמת 67'. גם הריסת בתים בשטחי הגדה או בכפרים הבדואיים הלא- מוכרים ש"מפריעים" להשתלטות היהודית על מרחבי הנגב, היא בשגרת עיסוקיו.

באינתיפאדה השנייה נתקבל הדחפור באופן רשמי לארסנל כלי הנשק. הוא מוגדר כציוד מכני הנדסי (צמ"ה), ומכונה בשם החיבה 'דובי'. לכן דווקא הוא, יותר מכל כלי צבאי הרסני אחר, מעורר בי רתיעה וכעס. כי טנק הוא טנק, ומטוס קרב הוא מטוס קרב, ואין לצפות מנשק קטלני שיעבוד עבור ארגוני זכויות אדם. אבל דחפור היה ונשאר בעיני כמין חבר במשפחת הטרקטורים, פועל חקלאות צבוע בירוק כפרי ולא כלי הרס בגון זית אפרפר.

הדחפור בארץ האחרת

בשבוע שעבר צפיתי בסרטם התיעודי המעולה של באסל אלעדרא, יובל אברהם, רחל שור ובילאל חמדאן -"אין ארץ אחרת", אשר פתוח לצפייה באתר "שיחה מקומית" לרגל מועמדותו לפרס האוסקר לסרט תיעודי. לא קל לצפות בסרט הממחיש עד כדי כאב פיסי את מלחמת ההתשה שהמדינה מנהלת נגד קהילות מסאפר יטא. הרס הקהילות שנמשך כבר שנים מתעצם בזמן האחרון. הוא לא נעשה בסערת קרבות נקמה או מלחמת השמד, אלא במסגרת תוכנית גירוש סדורה. בעקבותיה יגיע תור הסיפוח והקמת התנחלויות ומאחזים בשטחים המתרוקנים מתושביהם המקוריים.

בסרט, מישהו, לא ברור אם איש צבא, מתנחל, או גם וגם, מנופף בפיסת נייר שהוא קורא לה צו הריסה לבית, אחרי שהמקום הוכרז "שטח אש". דחפור ממוגן ומבוצר מתמקם מול הבית כשהוא נע לפנים ולאחור תוך הרמת כפו האדירה המחוררת את קירות הבית. תוך זמן קצר הופך הבית תל חורבות בתוך ענן אבק לבן. עוד רגע יפוג הרעש הבלתי-נסבל של פעולת הדחפור, ואז – שקט. המצלמה מתמקדת בפניהם הנדהמים והכואבים של בעלי הבית העומדים חסרי אונים מול תל ההריסות. המשפחות המשתתפות בסרט מתעקשות להיאבק נגד נישולן באופן שמעורר כבוד והשתאות. הן נתמכות בידי אקטיביסטים כמו העיתונאי יובל אברהם. הידידות המתפתחת בינו לבין באסל אלאדרא, תוך כדי העבודה על הסרט, נוגעת ללב באנושיותה וביופייה, ומציעה תקווה כלשהי לעתיד משותף בארץ הזאת.

הדחפור שהרג את רייצ'ל

תוך כדי צפיה דרוכה בסרט נזכרתי בדחפור מעבר שהעסיק אותי תקופה ממושכת: הדחפור שהרג את רייצ'ל קורי. ב-16 במרס 2003 נמחצה קורי למוות בידי דחפור צבאי מסוג די-9 שעה שניסתה עם כמה מחבריה בתנועת סולידריות בינלאומית למנוע את הריסת ביתו של ד"ר סמיר נסראללה ברפיח. בת 24 הייתה במותה. בתמונותיה שפורסמו למחרת היום בעיתונים נראית קורי מחייכת וראשה עטוף בחיג'אב שחור.

מיד לאחר האירוע הבטיח ראש הממשלה אז, אריאל שרון, לנשיא ג'ורג' וו. בוש לחקור בשקיפות ובאמינות את המקרה. החקירה הופקדה בידי המשטרה הצבאית שכמה מחוקריה היו חיילים חסרי ניסיון בשירות סדיר. המסקנה של חקירה זו הייתה כי מפעילי הדחפור לא היו אחראים למותה של קורי כיוון שעמדה מחוץ לטווח הראיה שלהם. זאת למרות שעדי ראיה ספרו כי היא לבשה סרבל כתום זוהר ונראתה היטב בשטח. איש מן האחראים הישירים או העקיפים למותה של קורי לא הועמד לדין. נתיחת גופתה נעשתה ללא נוכחות משקיף אמריקאי, כפי שהובטח למשפחתה.

המקרה של קורי משך תשומת לב בגלל התיעוד המצולם של רגע הפגיעה, אך בעיקר בעקבות מעורבותם של הנשיא האמריקאי וראש ממשלת ישראל בחקירת הפרשה. אולם למרות הידיעה שהחקירה נעשתה ברשלנות מכוונת, ויתר הממשל האמריקאי על קבלת דו"ח הנתיחה בלי לספק הסבר.

השערה מעניינת ששמעתי בזמנו חיברה את רפיח של מרס 2003 לבגדד באותה השנה: ארבעה ימים לאחר שרייצ'ל קורי נמחצה למוות, פלשה קואליציה מלחמתית בראשות ארצות- הברית לעיראק. המלחמה באפגניסטן כבר נכנסה אז לשנתה השנייה. הממשל האמריקאי לא היה מעוניין להתעמת עם ממשלת ישראל על זכויותיהם של "מגינים אנושיים" שנפגעו בשטחים הכבושים רגע לפני שהוא עצמו עומד להפוך את עיראק לאזור מלחמה שבו אין ערך לחיי האזרחים. הרחקת אזרחים שמתנדבים להגן על קהילות מקומיות באזורי מלחמה הייתה ונשארה אינטרס משותף של שתי המדינות.

פקידי ממשל אמריקאים המליצו למשפחת קורי לפנות לערכאות משפטיות בישראל. ב-2005 הגישה המשפחה באמצעות עורך הדין חוסיין אבו חוסיין תביעה אזרחית נגד המדינה והצבא בבית המשפט המחוזי בחיפה. ב-10 במרס 2010 נפתח המשפט. באחדים מדיוניו נכחתי יחד עם כמה מחברותי בקואליציית נשים לשלום ופעילים אחרים שתמכו במשפחה ובתביעתה לעשיית צדק לרייצ'ל. פסק הדין, שפורסם שבע שנים לאחר הגשת התביעה, ניקה את המדינה ואת הצבא מכל אחריות להריגתה של רייצ'ל קורי, והטיל עליה עצמה את האחריות למותה. קביעתו של השופט עודד גרשון כי "מדובר בתאונה מצערת מאוד" בגלל הסתכנותה "מרצון" של ההרוגה שגרמה למותה, הכעיסה אך לא הפתיעה. הטענה בדבר "הסתכנות מרצון" של פעילי סולידריות בינלאומית כבר הועלתה במקרי פגיעות קודמים. היא העידה ומעידה על חוסר הבנה שכיח ביחס להתגייסות של אקטיביסטים ישראלים ובינלאומיים להגנה על חייהם וזכויותיהם של  הפלסטינים בשטחים הכבושים.

חשיבותו של משפט קורי הממושך והמתסכל הייתה, כפי שאומרת הקלישאה, בעצם קיומו. כאז כן עתה התיעוד הכתוב, המצולם והמוסרט על עוולות הכיבוש, הריסות הבתים ופרעות המתנחלים בכפרים הפלסטיניים מתקבל בשתיקה נמשכת של רוב הציבור בישראל הבוחר שוב ושוב בהכחשת המציאות. אולי פרס אוסקר יצליח לסדוק את חומת ההכחשה.