מאת דן יהב
מלחמת יוני 1967 בגולן הותירה אחריה, לפי מקורות שונים, כמאה אלף פליטי מלחמה, השוהים מאז בערים שונות בסוריה. כיום מונים הפליטים מהגולן כ-400 אלף. רוב הפליטים דרוזים ומיעוטם – צ'רקסים ותורכמנים.
בשל המלחמה, ננטשו בגולן כמאה יישובים, שרובם כפרים, וכן העיר קוניטרה, שמנתה 28 אלף נפש, העיירה חושניה ועוד. מרבית היישובים היו דרוזיים, 12 ישובים היו צ'רקסים, שקוניטרה שימשה כבירתם וחושניה – כמרכז אזורי, ויישובים תורכמנים אחדים.
לאחר המלחמה, הרסו השלטונות הישראליים את היישובים של תושבי הגולן הסורים, וכיום ניתן לזהות את מיקומם בקושי רב. עד מהרה נמחקו גם שמות הישובים הערביים-סוריים ממפות ישראל הרשמיות. כיום מופיעים במפות רק שמות ההתנחלויות שהוקמו בגולן לאחר יוני 1967.
הפינוי וההריסה של הכפרים נמשכו גם לאחר המלחמה. בשנת 1970, פינו שלטונות ישראל את רוב תושבי הכפר סחיתא, העבירו את תושביו לכפר מסעדה, והרסו את הכפר מן היסוד. הטענה הייתה, שהכפר ממוקם בקרבת הגבול והוא מהווה סכנה ביטחונית.
בגולן נותרו על מכונם רק ארבעת היישובים הדרוזיים בצפון הרמה: מג'דל שמס, עין קיניה, מסעדה ובוקעתא. לפי מפקד האוכלוסין מאוגוסט 1967, שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבקשת הממשל הצבאי הישראלי, חיו בארבעת היישובים האלה 6,400 תושבים. כיום מונים התושבים הדרוזים ברמה 24 אלף תושבים – כמספר המתנחלים היהודים.
33 ההתנחלויות של ישראלים, שקיבלו קרקעות מהכוח הכובש, כלומר – מממשלת ישראל, שולטים, לפי נתונים רשמיים, ביותר מ-80% משטח רמת הגולן. שטחי המרעה שבידי המתנחלים משתרעים על פני 315 אלף דונם, והם מהווים כמעט רבע משטח הרמה כולה.
מאז הכיבוש הישראלי, נעשה ניסיון למחוק את זהותו הסורית של הגולן. מחקרים, ספרים, מאמרים בעיתונות, מדינאים ופוליטיקאים שונים מתעלמים מהאוכלוסייה המקורית של הגולן ועוסקים בעיקר באוכלוסייה היהודית, שהתנחלה בחבל ארץ זה מאז המלחמה ב-1967.
בספר "ארץ הגולן והחרמון", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון (1993), ואשר מרכז בשני כרכיו את מיטב החוקרים, אין כלל אזכור לתושבים הערבים-סורים של הגולן.
אפילו בפרק על "הדרוזים ברמת הגולן החל מהמאה ה-11 וכלה בימינו", מתעלמים החוקרים מהדרוזים, שחיו בקוניטרה, לפני שרוקנה מתושביה, מהצ'רקסים, ומרבבות הערבים הסונים, שחיו עד אז ברמת הגולן.
מאבק הדרוזים-הסורים נגד סיפוח הגולן
בעשור הראשון לאחר מלחמת יוני 1967 נותר הגולן, גם מבחינת השלטונות הישראליים, שטח כבוש. עם עלייתו לשלטון בישראל ב-1977, פעל הליכוד בראשות מנחם בגין לסיפוח הגולן ולהכרזה עליו כעל "חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל".
באוגוסט 1980 חוקקה הכנסת חוק, שאיפשר לתושבי הגולן הסורים לקבל אזרחות ישראלית. במקביל, פתחו השלטונות הישראליים במסע, שמטרתו הייתה לפתות את תושבי הגולן לקבל אזרחות ישראלית ותעודות זיהוי ישראליות. רק דרוזים מעטים נענו ליוזמה זו וקיבלו אזרחות ישראלית. רוב הדרוזים תושבי הגולן החליטו להישאר נאמנים לאזרחותם הסורית. בכינוס פומבי במג'דל א-שמס התקבלה החלטה, לפיה מי מהם שיקבל אזרחות ישראלית – יוטלו עליו חרם ונידוי חברתי.
במטרה לשבור את רוחם של התושבים הדרוזים, עצרו שלטונות הכיבוש הישראליים ב-31 במאי 1981 חמישה ממנהיגיהם והוציאו צווי הגבלה לחמישה אחרים. עקב זאת, נערכה ב-3 ביוני שביתה כללית ראשונה של הדרוזים, תושבי הגולן. עד אוקטובר 1981, רוב אלה שקיבלו תעודות זהות ישראליות החזירו אותן.
בדצמבר 1981, גמלה אצל בגין ההחלטה לספח את רמת הגולן. בגין הטיל על היועץ המשפטי לממשלה לנסח את החוק הדרוש במהירות. הליכי החקיקה הושלמו תוך יום אחד, וחוק סיפוח הגולן אושר ברוב גדול. החוק החדש קבע שהגולן הסורי, שנכבש ביוני 1967, הוא חלק ממדינת ישראל והחיל עליו את המשפט והמנהל הישראלי.
סיפוח הגולן היה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. מועצת הביטחון של האו"ם הכריזה עליו כבלתי-חוקי, ושום מדינה ממדינות העולם לא הכירה בו.
בעקבות הסיפוח, חויבו הדרוזים לשאת תעודות זיהוי ישראליות. בתגובה פתחו הדרוזים ב-14 בפברואר 1982 בשביתה, אשר לוותה בהפגנות. ממשלת בגין הטילה ב-25 בפברואר סגר צבאי על כפריהם, אסרה על כניסת צוותים רפואיים ועיתונאים, וניתקה את הקשר הטלפוני. תעודות זיהוי שחולקו הועלו באש, תוך הפרת העוצר.
נציגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש בכנסת היו היחידים שהוקיעו את סיפוח הגולן, את הסגר ואת הניסיון לכפות אזרחות ישראלית.
השביתה של כפרי הדרוזים הסתיימה כעבור שישה חודשים (ב-22 ביולי 1982) בתנאים הבאים: ממשלת בגין נסוגה מדרישתה שהדרוזים יקבלו אזרחות ישראלית. אך היא הצליחה לכפות עליהם לשאת תעודות זיהוי ישראליות (כחולות), עם הכיתוב "אזרחות לא מוגדרת".
