סיפור עלייתן של מרין לה–פן ושל החזית הלאומית הוא סיפור מפלתו של השמאל הצרפתי. בל נתבלבל. גם אם הימין הקיצוני נהדף פעם נוספת, הבחירות האזוריות בצרפת הן סימן לכך שהמערכה הבאה תהיה קשה אף יותר. עלייה זו אינה רק מפלתם של המפלגה הסוציאליסטית ושל פרנסואה הולנד – שמהווה הלכה למעשה, יחד עם מפלגת הימין של סרקוזי, מפלגת מרכז אחת גדולה, אחידה במדיניותה החל בנישואי גאים דרך מדיניות צנע ועד אימוץ חם של האיחוד האירופי ושל מדיניות מרקל. עלייתה של החזית הלאומית היא סיפור קריסתו של השמאל המעמדי בצרפת.
תושב אחת השכונות העיר ליל שבצפון צרפת תולה כרזה של חזית השמאל במקום הכרזות של החזית הלאומית (צילום: הומניטה)
העובדים פונים ימינה
במוקד הבחירות המקומיות שנערכו בשבוע שעבר בצרפת עמד המחוז הצפוני נורד–פא דה קלה–פיקרדי. באזור זה, שכלכלתו התבססה בעבר על מכרות, תעשיות פלדה וטקסטיל, יש מסורת ארוכת שנים של פעילות שמאלית החל בשביתות כורים במאה ה-19 ועד כהונתה של מרטין אוברי (Aubry), סמן שמאלי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, כראש עיריית ליל מאז 2001.
פייר מורואה (Mauroy), מי שהיה ראש ממשלת צרפת תחת מיטראן, וכן ראש עיריית ליל, סיפר בראיון לרדיו פרנס קולטור, כי בכפר הולדתו שבאזור היו אנשי העיר, פועלי פלדה במפעל סמוך, צועדים בכל יום שבתון, ובניצוחו של ארגון העובדים שרים את 'האינטרנציונל' עם ילדי הכפר. לפי מרואה, לא ניתן היה לגדול שם ולא להיות סוציאליסט.
אלא שב-20 השנים האחרונות נרשמת בצפון צרפת עלייה קבועה ומשמעותית בהצבעה למפלגות הימין והימין הקיצוני. עד כדי כך היו התוצאות חיוביות לחזית הלאומית, שמרין לה–פן עצמה בחרה להתמודד דווקא שם בבחירות האזוריות, למרות שהיא מתגוררת עם משפחתה בפרוור פריזאי. הצבעתה של האוכלוסייה העובדת כמו מעניקה הכשר לימין הקיצוני, אשר מרבה להשמיע מסרים חברתיים מאז בחירתה של לה–פן לראשות התנועה.
מדוע חלה תזוזה ימינה בקרב ציבור העובדים? ומדוע דווקא לימין הקיצוני? החזית הלאומית מחזיקה בקו גזעני ומלא שנאה. קל להוקיע אותם בכל הקשור למדיניותם. אלא שניתוח מרקסיסטי לא יסתפק בניתוח האידיאולוגיה, אלא יבקש לבחון את הבסיס המטריאלי עליה היא מבוססת.
השמאל לא עוסק בהגירה
על מנת לעמוד כהלכה באתגר שמציב הימין הקיצוני בפני השמאל, יש לנסח באופן ברור דבר–מה יסודי. במשק האירופי הנוכחי משמשת ההגירה כלי במאבק המעמדי. מטרתה בשוק ברורה – הורדת משכורות, בין שאלה פועלי חקלאות עונתיים מפולין ובין שאלה מהגרים חדשים. כניסת עובדים זולים היא אינטרס ישיר של המעסיקים. ללא פיקוח על השכר וללא דאגה נאותה לכלל העובדים, ההגירה מקשה על העובדים החלשים בחברה. בנוסף, קליטתם של המהגרים, משימה קשה לכל הדעות, נופלת גם היא בחלקם של החלשים.
מדיניות קליטת ההגירה בארצות אירופה מושתתת אם כן על אי שוויון מולד. לפי מחקרים אשר ציטטה לה–פן בנאומי הבחירות שלה, עליה של 1% בהגירה לצרפת מורידה את השכר הממוצע בכ-1.2%. תומכיה גם לא מחמיצים הזדמנות להזכיר, כי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית התנגדה להגירה במשך כמעט כל שנותיה מטעמי הגנה על העובדים. לעתים נשמעת גם הטענה הנבזית, כאילו החזית הלאומית היא היורשת של הקומוניזם הצרפתי.
והתשובה של השמאל? שתיקה בעיקר. וכאשר עונים, עונים עקום. אחדים טוענים כי עליה של 1% בהגירה גם תורמת לעליה של 1% בצמיחה. אלא שהיגיון שמאלי בריא יזהה מיד כי הירידה בשכר נרשמת אצל השכירים, ואילו העלייה בהכנסות, בעקבות הצמיחה, נרשמת אצל המעסיקים. בכירים בשמאל, כמו ז'ן–לוק מלנשון – העומד בראש חזית השמאל – מכחישים כליל קיום של תנועת בוחרים בין השמאל הרדיקלי לימין. מתוך כך שאינם מוכנים להכיר בבעיה, הם אינם מסוגלים להתמודד איתה, לא תיאורטית ולא מעשית.
ניצחון שהוא כולו הפסד
בין שלל גורמים אחרים להצבעה לימין הקיצוני, נרשמת גם מלחמת מעמדות מעוותת זו. במקום להתנגד למעמד השליט, יותר ויותר צרפתים בני המעמד העובד תוקפים דווקא את החלשים מכל – את המהגרים. המעמד הנמוך תוקף את הנמוך ממנו. כך המאבק נדמה קל יותר, ואולי אף נדמה לעתים כי ניתן לנצח בו. בנוסף, הימין הקיצוני מציע יתרון תעמולתי זול המתבטא בתקיפת המעמד הבינוני–גבוה על השקפותיו הקוסמופוליטיות, ובו בזמן מכריז על ברית עמו, בשם 'האחדות הלאומית' ומול המהגרים. מלחמת מעמדות מהופכת זו היא מאבק כוזב, ובסופה ניצחון שהוא תבוסה, כמו בכל קרב שהפרס בו אינו אלא פירורים מהשולחן הגדול של ההון. בחברה הקפיטליסטית, כל תהפוכה חברתית היא הזדמנות לקצור רווחים על חשבון מעמד הביניים והמעמד הנמוך.
ההגירה מציעה לחברה הקולטת יתרונות אדירים, כלכליים ותרבותיים. העובדה שחלקים גדולים בחברה הצרפתית מביטים עליה כעל איום, היא עדות לכישלון מדיניות קליטת ההגירה של ממשלות השמאל והימין הצרפתיות. אם ירצה לגייס את המעמד הנמוך לטובת קליטה נכונה של המהגרים ולהסיטו מנתיב הגזענות, חייב יהיה השמאל, המתון כמו הרדיקלי, להבליט את היתרונות של ההגירה מבלי להתעלם מהקשיים שהיא טומנת בחובה. שיתוף הפעולה מעמדי בין עובדים מקומיים למהגרים הוא הבסיס לצמיחה ולהתקדמות חברתית.
טל מאיר גלעדי
