הקומדיה "בננות" של הבמאי וודי אלן, עוסקת בהפיכה המתרחשת ברפובליקת בננות באמריקה הלטינית. באחת הסצינות בסרט, מטוס צבאי עמוס חיילים אמריקאים טס לכיוון הרפובליקה. החיילים משוחחים ביניהם. "עבור מי נילחם הפעם, עבור הממשלה או עבור המורדים?", שואל אחד החיילים את חברו, וזוכה בתשובה: "בבית הלבן לא לוקחים שום סיכונים. מחצית החיילים ילחמו לטובת הממשלה, והמחצית השנייה – ילחמו לטובת המורדים"…
ראש העיר יונה יהב (צילום: ויקיפדיה)
כמו אצל וודי אלן, גם בבחירות המקומיות שיערכו החודש, יש מי שבוחר להיות נטוע רגל–פה–רגל–שם. כזו היא, למשל, מפלגת העבודה, אשר בעבר שלטה בחיפה האדומה ביד רמה, אך מאז – ירדה מגדולתה.
בבחירות למועצת העיר חיפה מתמודדות לא פחות מארבע רשימות (!) הקשורות בה: רשימתו של מזכיר מחוז חיפה של המפלגה, רשימה בראשותו של מועמד לשעבר לכנסת מטעמה, הרשימה ה-"רשמית" של העבודה ורשימה הפונה לקהל סביבתי ובעל מודעות חברתית, אשר בראשה נמצאים שני חברי מפלגה. המהדרין יוסיפו רשימה חמישית – את רשימתו של ראש העירייה המכהן, שבעבר היה ח"כ מטעם העבודה.
באופן זה, באמצעות הרצת מספר רשימות בעלות גוונים שונים, מקווים אולי במפלגת העבודה "לקלוע" לטעמיהם השונים של ציבורים שונים, אבל לשכנע את כולם, בסופו של דבר, לשלוח מפא"יניקים למועצת העיר.
גם מפלגת העבודה בתל–אביב–יפו נוקטת טקטיקה דומה. קולותיהם של יושבי שכונות היוקרה בעבר הירקון אמורים להינתן לרשימתו של ראש העירייה רון חולדאי, החבר בעבודה. ואילו צעירים ערכיים, הנוהים אחר הבטחתה של שלי יחימוביץ' "להחזיר את המפלגה לשורשיה הסוציאל–דמוקרטיים", אמורים להצביע לרשימה ה-"רשמית" של העבודה. את הטריק הזה צריך להכשיל, גם בחיפה וגם בתל–אביב. על מפלגת העבודה לא ניתן לסמוך, ולא משנה איזה שם או גוון תעטה על עצמה.
אורי וולטמן