המערכה על חופש הביטוי עלתה מדרגה והפכה נושא ציבורי חם. כצפוי, השלטון בדמותה של שרת התרבות מירי רגב עוסק בקולניות בהדבקת תוויות של בגידה וכפיות טובה ליריביו. היעד של מתקפת השלטון הוא לזרוע פחד ולעקר מראש כל מחשבה על יצירת אמנות הפורעת את הסדר הקיים של כיבוש הנמשך כיובל שנים, של הפרטה והשתלטות ההון על משאבי טבע, של אפליה והדרה של המיעוט הלאומי הערבי ושל מיעוטים אחרים.
לפני כמעט 90 שנה, ב-1927, פרסם השלטון הקולוניאלי הבריטי בפלשתינה צו צנזורה, אשר חייב כל אדם לקבל אישור משר הפנים לפרסם עיתון, להציג מחזה או להקרין סרט, והעניק לשר זה את הסמכות להפסיק הופעה של עיתון קיים או למחוק ידיעות ומאמרים העומדים להתפרסם בו, וגם למנוע הקרנת סרטים והצגות מחזות שאינם לטעמו של השלטון.
עם הקמת המדינה, אימצה הממשלה את חוקי הצנזורה המנדטוריים – מנעה הוצאת עיתונים, פסלה ידיעות, מאמרים, הצגות וסרטים. כך נפסקה ב-1970 הצגת הסאטירה הפוליטית החריפה "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין.
בהיעדר חוקה דמוקרטית המבטיחה חופש ביטוי, המערכה נגד צנזורה מסוג זה הגיעה לבית המשפט העליון, אשר ב-1953 צמצמם מאוד את סמכות שר הפנים לסגור עיתונים (בג"ץ "קול העם"), וב-1988 פסל את הצנזורה על מחזות (עתירה של יצחק לאור בעקבות פסילת מחזהו "אפרים חוזר לצבא", שחשף את הניוון שבכיבוש).
ביטול הצנזורה הישירה תואם תפיסות ליברליות בורגניות, לפיהן חופש הביטוי הוא "זכות עילאית", ולכן רומסים אותו לא בחוק פלילי, אלא באמצעות שליטה בברז המימון של התרבות – תקציבי השלטון ותרומות ההון. מבחינה זו, שרת התרבות מירי רגב הגדירה את המצב בישראל באופן מדויק: יש זכות ביטוי, אבל אין זכות מימון.
בהעדר מימון, נסגרו עיתונים יומיים ושוק העיתונים נשלט כיום בידי בעלי הון. עומדים לסגור גם את שירות השידור הציבורי (טלוויזיה, רדיו), וכך להותיר את השליטה בתחום זה בידי חברות הון.
שלטון הממון בשוק התרבות הופנם בידי מרבית גופי התרבות – תיאטראות, מוזיאונים, פסטיבלים. הפנמה זו באה לידי ביטוי במה שמכונה "צנזורה עצמית": המבקר מיכאל הנדלזלץ כתב: "התיאטרון הישראלי המסובסד הוא ברובו המכריע לא פוליטי באופן מכוון, ובעל אוריינטציה מסחרית" ("הארץ", 17.6). בעשור האחרון בורחת התרבות הישראלית ברובה מעיסוק בשאלות השליטה בעם הפלסטיני, בהפרטה, בגזענות, בהדרה. גיבוי בינלאומי לסרטים תיעודיים ישראליים אמיצים שעסקו בנושאים אלה איפשר את הפקתם.
אמנים רבים זעמו על שרת התרבות ושר החינוך לאחר שבוטל מימון להצגה "הזמן המקביל" בתיאטרון אל–מידאן, והופרח איום להפסיק מימון לתיאטרון הילדים היפואי אל–מינא, שבהנהלת האמן נורמן עיסא. הם זעמו על האיום של שרת התרבות "אני אצנזר".
השאלה היא: האם האמנים, יוצרי התרבות, ייסחפו ויעסקו בעלבונות ובהעלבה, או שיתנערו מהתכתיבים של הפחדה ומימון ממשלתי בחסות "חופש הביטוי" וייצרו תרבות–נגד מעמיקה, מוקיעה, מעוררת השראה, אשר תיתן כתף לשוחרי השלום ולנאבקים למען שוויון לאומי, אזרחי וחברתי; האם יתגייסו – לא רק בחתימה על עצומה, אלא ביצירות שלהם, להציג את ערוות הכיבוש, הדיכוי הלאומי, הגזענות, הקיטוב החברתי, ויעשו זאת על אפו וחמתו של השלטון.
אמנים הפעילים בגרילה תרבות, באקטיב–סטילס ובמסגרות דומות, ויוצרים ערבים ומזרחים, כבר מנסים בפועל לממש כיוון חיוני זה. זו אחריותה של קהילת האמנים כולה להרים את הכפפה, ולהעמיד חלופה תרבותית אמיתית.
