התלבטתי רבות כיצד לכתוב על הספר "משחקי שלום" מאת אסי בורק ולורה פרקר, שנמסר לי ממערכת "זו הדרך" לסקירה. תחילה ניסיתי לכתוב ביקורות קטנות ומפוזרות, אחת על כל משחק שאת סיפורו מגולל הספר, אך במהרה הבנתי שמבנה זה אינו משרת את מטרת הביקורת. המסר של הספר מתגבש בהדרגה ככל שהקורא מתקדם, ולכן נדרשת התייחסות רחבה ומעמיקה יותר וספציפית פחות. אני מעריך, הן כשחקן והן כקורא, את ההצהרה בגב הספר כי "משחקי שלום אינו ספר לגיימרים". אך בעיניי, זו גם חולשתו המרכזית. כדי להסביר מדוע, אנסה לכתוב ביקורת שגם היא אינה לגיימרים.

כמקבץ סיפורי הצלחה העוסקים בפעילים חברתיים הפותרים אתגרים באמצעים אינטראקטיביים, מצליח הספר במידה רבה. הסיפורים מרתקים, סוחפים וגורמים לקורא להרגיש חלק ממסען של הדמויות הראשיות. הבחירה להציג את הפרויקטים מנקודת מבט אישית מחזקת את חוויית הקריאה. עם זאת, הספר אינו רק אוסף ביוגרפיות – הוא מבקש לטעון כי לאמצעים אינטראקטיביים יש פוטנציאל לשנות את עולם הפעילות החברתית ולהגיע לקהלים חדשים. טענה זו לא שכנעה אותי. להיפך: לאחר קריאת הספר, התחזקה בי הדעה כי מדובר בעיקר בגימיקים חביבים ולא יותר.

סיימתי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במשחק מחשב

כאן עליי לחשוף פרט משמעותי: התנסיתי במשחק "פיס מייקר" פרי יצירתו של בורק, כבר כנער צעיר, כגיימר חובב וכפעיל שמאל (מהתווית "גיימר" נמנעתי מאז ועד היום מטעמים פוליטיים). במהרה מצאתי דרך לבצע מהלכים חוזרים ונשנים עד שניצחתי במשחק באופן "טכני" וסיימתי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא למדתי דבר מהחוויה, אלא פשוט החלתי על המשחק את החוקים שכל שחקן מחשב מנוסה מחיל על כל משחק. כפי שכתב מעצב המשחקים סורן ג'ונסון בבלוג שלו: ״ככל שניתנת להם ההזדמנות, שחקנים יתעדפו את ההנאה הנשאבת מהמשחק״.

בעוד שהספר רומז כי גיימרים צעירים ישמחו לשחק ב"משחקים לשינוי" בשל השימוש במדיום המוכר להם, בפועל, נוטים משחקים אלה להיות פשוטים יותר, דינאמיים פחות, ולעיתים גם בעלי מסרים פשטניים בהשוואה למשחקים א-פוליטיים לכאורה. מסיבה זו, אני ספקן לגבי יכולתם למשוך קהל רחב. לעיתים, דווקא לאמצעים אחרים – פחות גימיקיים – הפוטנציאל של השפעה עמוק יותר על מבוגרים וצעירים כאחד. אפילו בתוך עולם הגיימינג, משחקים כמו Metal Gear Solid, שאותו מזכיר בורק כהשראה, מצליחים להעביר מסרים ביקורתיים באופן מורכב ומשכנע יותר, דווקא משום שאינם עושים זאת בצורה מאולצת.

התנשאות על בני נוער

נוסף על כך, מצאתי בספר גישה שעלולה להתפרש כהתנשאות כלפי חלק מקהלי היעד של "משחקים לשינוי", ובמיוחד כלפי צעירים. בפרקים הראשונים מתוארים בני נוער כבורים הזקוקים להכוונה ולחינוך באמצעות משחקים אלה. איני מטיל ספק באמיתות החוויות המתוארות, אך כספר שקהל רחב קורא, היה ראוי שהכותבים ינהגו בזהירות רבה יותר ולא רק יאתגרו את מושאי מחקרם, אלא גם את עמדותיהם שלהם. האם באמת יש "לחנך" את הציבור באמצעים אלו, או שאולי עלינו גם ללמוד מהציבור עליו אנו מבקשים להשפיע?

לכן, כקורא, נהניתי מהספר יותר כשהתמקד בסיפורים האישיים כביוגרפיות של פרויקטים, אך פחות כאשר נראה כמו מצגת מכירות המנסה לשכנע אותי באפקטיביות של "משחקים לשינוי" ככלי חדשני לשינוי חברתי. אני ממליץ על הספר בחום – כל עוד אנו קוראים אותו בערבון מוגבל.