ב-21 ביולי חנכו מדינות ארגון ה-"בריקס" ((BRICS – ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום–אפריקה – את "הבנק החדש לפיתוח" (NDB) בשנחאי. זאת לאחר שהוחלט סופית על הקמתו בכנס השביעי של המדינות החברות בארגון, שנערך בעיר הרוסית אופה ב-8 ביולי. המדינות המשתתפות התחייבו להעמיד לרשות הבנק מאה מיליארד דולר עד השנה הבאה. הפקדת ענק זו אמורה להוות עתודה להלוואות, שמטרתן עידוד פיתוח כלכלי במדינות אלה ובארצות נוספות שבפריפריה הקפיטליסטית.
צילום קבוצתי של מנהיגי מדינות הבריקס: דרום אפריקה, סין, ברזיל, הודו ורוסיה (צילום: סוכנות הידיעות של סין)
רבים הציגו את הבנק החדש לפיתוח כקריאת תיגר על הדומיננטיות של המוסדות הפיננסיים שמובילה ארצות הברית, ובפרט כאלטרנטיבה לבנק העולמי. מוסדות "ברטון וודס" (הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית וארגון הסחר העולמי) מכוונים מזה שנים רבות הון והלוואות בינלאומיות כדי לקדם מדיניות ניאו–ליברלית של סחר חופשי, הפרטות וצנע, אשר משרתת תאגידים מערביים, משעבדת מדינות ברחבי העולם לחובות תופחים וגורמת לאובדן עצמאותן הכלכלית. העובדה שקמה אלטרנטיבה משמעותית הנתמכת בידי כמה מהמדינות והכלכלות הגדולות בעולם (יותר מארבעים אחוז מאוכלוסיית העולם וכרבע מהכלכלה העולמית), נותנת פתח לתקווה לפיתוח שיהיה שונה מהדוגמא הניאו–ליברלית של וואשינגטון. בחודש שעבר אפילו הופצו שמועות, שהוכחשו בהמשך, לפיהן הבנק החדש יעזור ליוון לעמוד מול הנושים האירופיים אשר כופים עליה מדיניות צנע אכזרית.
אבל האם הבנק החדש לפיתוח הוא אכן אלטרנטיבה לניאו–ליברליזם? החוקר המרקסיסטי הדרום–אפריקאי פטריק בונד הוא אחד הקולות הביקורתיים המעלים ספקות קשות בנוגע לכך. במאמר שפורסם באתר "פמבזוקה" (רשת פאן–אפריקאנית לצדק חברתי), טען בונד שהבנק החדש והבנקאים של מדינות ה-"בריקס" ישלימו דווקא את המדיניות הבעייתית ביותר של הבנק העולמי במקומות שהבנק העולמי כבר נתקל בהתנגדות עיקשת למדיניות האנטי–חברתית והאנטי–סביבתית שלו. כך לדוגמא, צוין בוועידה ברוסיה, כי ההודעה של הבנק העולמי כי לא יוכל להמשיך לממן פרויקטים להקמת תחנות פחם, כתוצאה מביקורת על המחיר הסביבתי שגובה אנרגיה מזהמת זו, היא הזדמנות השקעה נהדרת לבנק החדש לפיתוח.
שר הכלכלה של ברזיל אמר בוועידה, כי תכנית ההלוואות החדשה של מדינות "בריקס" תעזור "לתמוך ביציבות פיננסית בינלאומית, כי היא תשלים את הרשת הגלובלית הנוכחית של הגנה פיננסית. היא גם תתגבר את הביטחון של סוכני הכלכלה וההון העולמי". ואכן, לפי כללי מתן ההלוואות של הבנק, עליהם הסכימו המדינות בכנס בשנה שעברה בעיר פורטלסה שבברזיל, ברגע שמדינה תחרוג ממגבלות הלוואה דרקוניות – היא תחויב לחתום על הסכם בעל אופי ניאו–ליברלי עם קרן המטבע הבינלאומית.
בונד מצביע על ההיסטוריה של שני הנציגים של דרום אפריקה בבנק החדש כדי להעיד על יעדיו. האחד הוא לזלי מאאסדורף, שנמנה עם המנהלים של "בנק אוף אמריקה" ו-"בארקליס", והיה האחראי הראשי להפרטות בדרום אפריקה. השני הוא טיטו מבוואני – חסידו הגאה של אלן גרינספן, לשעבר ראש הבנק הפדרלי האמריקאי, ונגיד הבנק המרכזי השמרני ביותר בהיסטוריה של דרום אפריקה, שקיבל שבחים מקרן המטבע העולמי ומארגונים פיננסיים אירופיים על כך שדאג שרווחי הבנקים בדרום אפריקה היו מהגבוהים בעולם. הוא עדיין עומד בראש חברת נפט. שניהם גם היו נציגיו של הבנק האמריקאי "גולדמן סאקס", הידוע לשמצה בעקבות מעורבותו במשבר הפיננסי העולמי.
מאאסדורף אמר בראיון בתחילת החודש, כי "ככל שזה נוגע לעיצוב, להנדסה ולבנייה פיננסית של פרויקטים חדשים, אני מאמין שנעבוד בשיתוף פעולה עם הבנק העולמי ועם מוסדות אחרים. אנחנו צריכים ואכן נהנה מהשנים הרבות ומהעשורים הצבורים של ניסיון של מוסדות אלה". מאאסדורף היה יושב ראש "ראשות מנהרת טראנס–קאלדון", אשר עמדה במרכז אחת מפרשיות השחיתות הגדולות ביותר בהיסטוריה של דרום אפריקה ושל הבנק העולמי, לרבות שוחד מעשרות תאגידים בין–לאומיים.
בונד כתב: "האם אנשים כמו מבוואני ומאאסטורף ילחמו בעוני, בהרס הסביבתי ובשינוי האקלים, בהפרטות ובשחיתות, בהעברות הון בלתי–חוקיות ובביזה, או אך יעצימו אותם?".
בונד סבור, כי חלופה אמתית לאימפריאליזם הפיננסי צריכה להתבסס על ביטול חובות בלתי צודקים ובלתי ניתנים לפרעון, בדומה לצעד שנקטה ארגנטינה ב-2002; על הגבלות על העברות כספים, כפי שכפו מדינות כמו מלזיה (1998) וונצואלה (2003) על האליטות שלהן; ועל הסכמי מטבע אזוריים חדשים – על סחר באמצעות מטבעות מקומיים, ללא שימוש בדולר או ביורו. עוד מציע בונד, אסטרטגיות פיננסיות המבוססות על מודעות חברתית וסביבתית, על בריתות אזוריות לסחר הוגן והדדי (כמו ברית אלב"א באמריקה הלטינית), או כפי שבעבר מומנו בידי נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס המנוח, ב-"בנק הדרום".
בונד הדגיש במאמרו, כי "בהתחשב בעמדות ובאנשים המאיישים את הבנק החדש לפיתוח, זו טיפשות ואולי אפילו מסוכן לתלות תקווה באלטרנטיבה המזויפת שמציעות המדינות המרכיבות את 'בריקס'".
עמרי עברון
