רעולי פנים ירו אתמול (שישי) לעבר פלג גופו העליון תושב קלנסווה שנפטר מפצעיו. הקורבן, האשם נאטור, הוא אב לחמישה ילדים. בנו מוחמד נרצח במאי 2023 כשהוא בן 23. כמו כן, הלילה נקבע מותו של הצעיר שנורה באירוע האלימות בטירה. ועוד, צעיר בן 26 נפצע קשה באירוע אלימות בכאבול, גבר בן 31 נורה ברהט ובן 25 נפצע באורח בינוני בתקרית אלימה בג'סר א-זרקא.

מאז אוקטובר 2000 חווה החברה הערבית בישראל הסלמה חסרת תקדים באלימות ובפשיעה. מספר הקורבנות בנפש הגיע ל-1,700 ו-230 מהם נרצחו בשנת 2024 לבדה. מאז תחילת 2025 עלה מספר הקורבנות ל-45, בהם שישה שנרצחו תוך 24 שעות בלבד. מנתונים אלה אינם רק סטטיסטיקה: הם משקפים את המצב המסוכן והמסובך שגורמת מדיניות האפליה הממוסדת. זו נועדה להחליש ולפורר את החברה הערבית בישראל.

האלימות הנרחבת בחברה הערבית אינה מבודדת או אקראית, אלא חלק ממדיניות רחבה וביטוי לאסטרטגיה קולוניאלית ותיקה. מדיניות זו מבקשת להחליש חברות ילידיות מבפנים על ידי הטבעתן באלימות, בפשע מאורגן ובסמים. כך מבטח עצמו האחראי האמיתי – השלטון הקולוניאלי המדכא – מפני כל איום אמיתי כלפיו.

לאורך ההיסטוריה השתמשו המעצמות הקולוניאליות באלימות ובפשע כנשק נגד החברות המדוכאות. לדוגמא, בארה"ב השחורים הם קורבנות של מדיניות שיטתית שדחפה אותם לאלימות פנימית. לאחר ביטול העבדות, לא נתנה המדינה לשחורים הזדמנות של ממש להשתלבות בחברה. היא בודדה אותם בשכונות עוני והדירה אותם בתחומים כמו דיור, השכלה ושוק העבודה. לכן התמלאו הקהילות השחורות פשע וסמים התוצאה היא – חברה מפורקת מבפנים, המאשימה את עצמה במקום את השיטה אשר יצרה את תנאי המשבר.

טענה גזענית

בהקשר שלנו, חלק מהאזרחים הערבים בישראל החלו לאמץ את הטענה הגזענית, לפיה החברה הערבית היא אלימה מטבעה וכי הבעיה נעוצה בנו. השקפה זו פוטרת את המוסדות השלטוניים, שהם הגורם הראשי למשבר, מאחריותם לאכיפת החוק. כפי שטען ההוגה פרנץ פנון, הקולוניאליסט אינו מסתפק בהכנעת העמים הנכבשים מבחינה מטריאלית, אלא חותר גם להרס תודעתם העצמית ולזריעת תחושות של נחיתות ואין-אונות בקרבם.

פנון מסביר כי תחושת הנחיתות אצל הנכבש מתחילה כאשר זה מטיל על עצמו את האחריות למצבו הקשה, במקום להבין את המבנה הקולוניאלי אשר יוצר את תנאי הדיכוי. הכובש כופה נרטיב המצדיק את עליונותו, תוך העמדת פנים כי הנכבשים "אינם יכולים" לשלוט בעצמם או שהם אחראים לפיגורם. הנכבשים בחלקם מתחילים להאמין בנרטיב זה, וכתוצאה מכך מאשימים את עצמם במצבם המדרדר במקום להיאבק בקולוניאליזם ובמציאות הדיכוי עצמה.

פנון סבור כי תחילת השחרור היא כאשר הנכבש מבין שבעייתו אינו נובעת מבפנים, אלא שזו תוצאה ישירה של מדיניות הדיכוי וההדרה. השחרור אינו רק חומרי אלא גם נפשי: העמים הנכבשים מוכרחים לשבור את הנרטיב השלטוני, לשחרר את עצמם מתחושת הנחיתות ולגבש לעצמם את ביטחונם העצמי כחלק יסודי במאבק נגד הקולוניאליזם.

התרבות מקרי האלימות והפשיעה בחברה הערבית בישראל חיזקה בה את תחושות הייאוש וחוסר האונים ואת תחושת הפחד המתמדת. תחושות אלה מובילות לפירוד חברתי עמוק. הן דוחפות אנשים להסתגרות ולנסיגה לתוך עצמם כדי להתרחק מהסכנה. חוסר האונים מוביל לאובדן האמון ההדדי בין בני החברה ובין החברה למוסדותיה האזרחיים והפוליטיים – ובכך גורם להתרחקות מהשתתפות פוליטית וחברתית פעילה.

השלטון משתמש באלימות ככלי לשליטה בחברה הערבית-פלסטינית. הוא מטביע אותה במערבולת של כאוס כדי להרחיק את האזרחים הערבים מהמאבק נגד מדיניות האפליה הגזענית ומהמאבק למען מימוש הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני. בכך מבקש השלטון להרחיק אותנו, הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, מתפקידנו ההיסטורי במערכה לסיום הכיבוש.

אותה מדיניות כמו בגדה ובעזה

אך אין להפריד בין האלימות בחברה הערבית לבין התמונה הרחבה: היותה חלק ממדיניות הכתישה והדיכוי שמנוהלת באופנים קיצוניים יותר בעזה ובגדה המערבית. מה שאנו רואים ביישובים הערביים בישראל אינו אלא גרסה אחרת של מה שקורה שם. בעוד הפלסטינים שם חשופים להפגזה ולהרג ישיר, טובעים הפלסטינים בישראל בפשע ובאלימות. המטרה בשני המקרים היא אחת: לדכא כל התנגדות פוליטית.

בהקשר זה, תפקידנו הפוליטי-חברתי בחברה הערבית הוא להיאבק בפשע המאורגן בכמה מישורים. ראשית, עלינו להעלות מודעות ולחנך, כדי לספק את הבסיס שיאפשר לאנשים להבין את המציאות. אך האתגר הגדול ביותר הוא להכריח את השלטון למלא את תפקידו.

אי אפשר להיאבק באלימות ובפשיעה בלי להבין שתופעות אלה הן חלק ממדיניות מכוונת. הייאוש והתסכול אינם גזרת גורל, אלא אתגרים שניתן להתגבר עליהם באמצעות ארגון חברתי ועבודה משותפת. עלינו ללמוד מניסיונם של עמים אחרים ומהניסיון ההיסטורי הארגוני שלנו, ולפתח ולבנות על בסיסו בהתאם למצבנו כיום. כל התנועות החברתיות המצליחות בהיסטוריה הוכיחו כי שינוי מן היסוד אינו נובע ממאמציהם של יחידים אלא מתנועות חברתיות מאורגנות, המסרבות להשלים עם עוולות וחותרות לבניית מציאות טובה יותר.

להחזיר את הוועדות העממיות

הפתרון, אם כן, הוא תנועה חברתית שתשיב לידינו את היוזמה ואת הציבור, ותיאבק במדיניות אשר מבקשת להטביענו במערבולת האלימות. פתרון זה דורש מאתנו להיאבק לא רק למען זכותנו לחיים ולביטחון, אלא גם למען זכויותינו האזרחיות והלאומיות, משום שלא ניתן להפריד בין הסוגיות. כמו כן, עלינו להתמיד ולא לאפשר לייאוש לשתק את תנועתנו. יש לבנות מחדש ולהפעיל את הוועדות העממיות, ולהדגיש את תפקיד המפלגות הפוליטיות בארגון החברה ובהגנה על האינטרסים שלה. כך נעורר מחדש את האמון בעצמנו ואת אמון הציבור במפלגות. נוסף על כך חיוני לנקוט צעדים עממיים של לחץ על מוסדות המדינה למלא את תפקידם. המערכה תהיה ארוכה – אך זו מערכת תודעה וארגון. הניצחון האמיתי טמון ביכולתנו להתמיד ולא לוותר.

מערבית: אסף טלגם

עוד בנושא: https://zoha.org.il/135627/