לקראת יום הסולידריות הבינלאומי של העובדים, אבקש לבחון את שאלת הגיוס לצבא – שהפכה לאחרונה לשאלה בולטת ביחסה של הממשלה כלפי הציבור הערבי – ולנסות להסביר מדוע שאלה זו היא שאלה מעמדית.
בשנת 1980 יצא לאור ספרה של סינת'יה אנלו מאוניברסיטת קלארק, מסצ'וסטס – "חיילים אתניים: ביטחון המדינה בחברות מפוצלות". בספר זה, שאינו עוסק בישראל, פיתחה אנלו תיאוריה, המגובה בממצאים אמפיריים, על פיה הצבאות השונים ברחבי העולם משקפים ומשעתקים את ההיררכיה המעמדית, האתנית והמגדרית. לטענתה, המסגרת הצבאית ומדיניות הגיוס אליה משרתות את הסטטוס–קוו, וממילא את אלו הנהנים ממנו, דהיינו את הכוחות השליטים, הנהנים ממעמד הגמוני. על פי אנלו, הקבוצות השליטות בחברה משתמשות בזהויות אתניות (ולעיתים קרובות אף ממציאות את הזהויות הללו) ומעצבות "מפת גיוס אתנית", כלשונה. במילים אחרות, הכוחות השליטים בחברה ממיינים את הקבוצות האתניות השונות לפי מידת "נאמנותן למדינה" (כלומר, מידת תמיכתן בכוחות השליטים עצמם המזוהים עם המדינה), וקובעים את מדיניות הגיוס לפי מידת הנאמנות הזו. כך קובעות הקבוצות השליטות מי יגויס לצבא ומי לא, לאילו יחידות יופנו המגויסים השונים, ומה תהיינה אפשרויות הקידום שלהם.
הפעיל החברתי מבאר–שבע אוריאל פררה, סרבן מצפון החתום על המכתב, שנשפט ביום א' ל-20 ימים בכלא הצבאי. פררה הצטרף לקומוניסט הצעיר הכלוא עומר סעד אשר שוהה בכלא כבר יותר מ-130 יום.
בתמונה: אוריאל מדבר בהפגנה לפני כניסתו אל לשכת הגיוס, שם הצהיר על סירובו להתגייס (צילום: סרבניות נגד הכיבוש)
"מפת הגיוס" של אנלו מורכבת מארבעה מעגלים: "המעגל המרכזי" (הכולל את חברי הקבוצות השליטות, להן האינטרס המובהק ביותר בשימור הסדר החברתי והמבנה הפוליטי הקיימים), המעגל המשני (הכולל חברי קבוצות בעלות אמינות חלקית, הנדרשים להיטמע ולאמץ את הערכים של הקבוצות השליטות), המעגל הפריפריאלי (הכולל קבוצות שנאמנותן לכוחות השליטים מוטלת בספק), והמעגל החיצוני (הכולל את בני הקבוצות הנתפסות כבלתי נאמנים, ולכן אינם מגויסים כלל).
אומנם, אנלו אך בקושי התייחסה בספרה למקרה הישראלי, אך עם זאת ניתן לראות בקלות כיצד התיאוריה שלה חלה גם על ישראל וצבאה. לפחות עד שנות התשעים הורכב המעגל הראשון בעיקר מהאליטה היהודית–ציונית–אשכנזית–גברית, ובמיוחד מקרב אנשי "ההתיישבות העובדת" (בני קיבוצים ומושבים). במעגל השני ניתן למנות את היהודים המזרחים, שבאופן כללי שובצו בתפקידים נמוכי– סטטוס. את המעגל הפריפריאלי הרכיבו הצ'רקסים, במידת מה הערבים–הבדואים, ובעיקר הערבים–הדרוזים. שלושת אלו, ובעיקר האחרונים, הופרדו מוסדית ותרבותית משאר האוכלוסייה הערבית–הפלסטינית בישראל, וזאת באופן מתוכנן ומכוון בידי ממשלות ישראל לדורותיהן.
ההתנהלות השפלה ביותר של ממשלות ישראל בנושא הגיוס נוגעת, כידוע, לאוכלוסייה הערבית–הדרוזית. כפי שהראה יונתן אופנהיימר במאמרו "הדרוזים בישראל כערבים וכלא–ערבים" (1976), מדינת ישראל (בשיתוף פעולה עם כוחות ריאקציוניים מסורתיים בקרב הדרוזים) היא זו שיצרה בהדרגה זהות דרוזית נבדלת, המשרתת את האינטרסים של הקבוצות השליטות. כך, למשל, ב-1957 הכירה ישראל בקיומה של אוטונומיה דתית דרוזית, ובשנות ה-60 שינתה את סעיף הלאום בתעודת הזהות של הערבים–הדרוזים מ-"ערבי" ל-"דרוזי". הביטוי המשמעותי ביותר להבחנה המלאכותית שיצרה המדינה הוא, כמובן, החלת חובת הגיוס לצבא על כלל הגברים הדרוזים ב-1956.
במובנים אלה, טוען אופנהיימר, הפכה מדינת ישראל את "העדה הדרוזית" ל-"לא–ערבית", כביכול. בכל הנוגע לאפליה בתקציבים, לממשל הצבאי (1966-1948), להפקעת אדמות, להגבלות פוליטיות, וכו', מראה אופנהיימר כי הדרוזים נתפסים למעשה כערבים לכל דבר. במילים אחרות, גיוסם של הדרוזים לא רק שלא שיפר את מעמדם האזרחי או הלאומי, הוא רק הרע את מצבם שלהם ושל כלל האוכלוסייה הערבית–הפלסטינית בישראל: יצר תודעת שייכות "ישראלית" כוזבת בקרב הדרוזים (מה שצמצם את מאבקם לשוויון אמיתי), ופיצל את האוכלוסייה הערבית ל-"עדות" נפרדות ואף עוינות.
מאז הקמתה של מדינת ישראל, האוכלוסייה הערבית–הפלסטינית (להוציא הבדואים והדרוזים) שויכה למעגל החיצוני. אוכלוסייה זו הוכתרה בידי כלל ממשלות ישראל כ-"סכנה ביטחונית", ולפיכך "נפסלה" לשירות צבאי מלכתחילה. את הניסיונות העכשוויים להחיל את הגיוס על חלקים נוספים מן הציבור הערבי–הפלסטיני, ובעיקר על הציבור הערבי–הנוצרי, צריך לנתח בהקשר רחב זה.
בסיסה של מדיניות ההפרד–ומשול האתנית הוא מעמדי, קודם כל ומעל לכל. הראשונים שנהנים מהפנייתן של הקבוצות המודרות והמדוכאות זו נגד זו, הם בעלי ההון ועושי דברם במערכת הפוליטית. במאבקם נגד אחדות המנוצלים נגד מנצליהם, משתמשים המעמדות השליטים במדיניות הגיוס (בין השאר) כדי לפצל את המעמדות המנוצלים, ובכך מנציחים את שליטתם. כפי שכתב מרקס, הבורגנות אומנם מפוצלת בתוך עצמה עקב התחרות על רווח ושליטה, אבל מאוחדת כמעמד נגד הפרולטריון. אין זה פלא, אם כך, שקיים שיתוף–פעולה עד כדי ברית בלתי קדושה בין הבורגנות היהודית–ציונית השלטת לבין כוחות בורגניים ובעלי אינטרס ערביים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בולט בבחירות האחרונות לראשות עיריית נצרת.
עופר כסיף