ב־1 במאי, הפער בין העובד הפלסטיני לבין עובדים במקומות אחרים בעולם נראה חד במיוחד. בעוד שבעולם מציינים את היום בדרישה להעלאת שכר, להרחבת זכויות סוציאליות ולשיפור תנאי העבודה, העובד הפלסטיני נאבק על הזכות הבסיסית ביותר: לחיות, לעבוד ולהביא פרנסה לביתו. במקרים רבים, עצם החיפוש אחר עבודה כרוך במוות.

בחודשים האחרונים הפך אזור גדר ההפרדה סמוך לעיירה א־ראם, מצפון לירושלים, לאחת הזירות המסוכנות ביותר עבורם. כמעט מדי יום מתפרסמים דיווחים על מרדפים, מעצרים ופציעות של עובדים שמנסים לעבור את הגדר בדרכם לעבודה מעבר מהשטח הכבוש לישראל, לאחר שאיבדו את היתרי העבודה ואת מקור פרנסתם.

התיעודים החוזרים מן המקום מציגים מציאות קשה: עובדים פלסטינים מטפסים על סולמות שהוצמדו לגדר, נורים, נפצעים ומדממים במקום שבו ביקשו רק להגיע לעבודה. התמונות האלה הפכו לסמל של מצוקת העובד הפלסטיני בשנתיים וחצי האחרונות, מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה, שהחריפה את המשבר הכלכלי והעמיקה את הפגיעה במאות אלפי משפחות.

יוסף עקל, תושב בידיא שממערב לסלפית, היה אחד העובדים ששילמו בחייהם על הניסיון להגיע למקום עבודתם. הוא נורה בידי כוחות הכיבוש בעת שניסה לעבור את גדר ההפרדה באזור א־ראם. ב־23 בדצמבר מת עקל מפצעיו בבית החולים, לאחר עשרה ימים בטיפול נמרץ בעקבות פציעה קשה מירי בפלג גופו התחתון. יותר מארבעה חודשים לאחר מכן, אחיו הייתם, שהיה עמו בזמן הירי, עדיין משחזר את אותו יום לפרטיו. “נסענו לא־ראם כדי להיכנס לעבודה מעבר לקו הירוק, יחד עם עשרות עובדים נוספים”, סיפר לוואפא. “התחלנו לטפס על הסולם בזה אחר זה. כשהגענו לחלק העליון, אני ויוסף, שהיה כמה שלבים מעליי, שמענו ירי. התחלנו לרדת במהירות. אני כבר הייתי למטה, ויוסף ירד לאט כי נפגע בשתי רגליו. פחדתי שהוא ייפול, אז חזרתי לעזור לו לרדת”. לדבריו, “יוסף דימם מאוד על הסולם. פינינו אותו מיד לבית החולים. הוא נשאר שם עשרה ימים, ואז מת מפצעיו”.

עקל עבד בישראל במשך כחמש שנים, ועם פרוץ המלחמה ברצועת עזה והקפאת היתרי העבודה של עובדים פלסטינים, הוא איבד את מקור פרנסתו העיקרי ונשאר כחצי שנה ללא עבודה. בהיעדר הכנסה, ועם משפחה לפרנס והתחייבויות כספיות, החל עקל, אב לשני ילדים, להיכנס לעבודה דרך גדר ההפרדה. הוא נהג להיעדר כחודש, לעבוד, לשוב לביתו לכמה ימים ולצאת שוב. בפעם האחרונה לא חזר.

לפי נתוני הקונפדרציה הכללית של איגודי העובדים הפלסטינים, בשנת 2025 נהרגו 18 עובדים בעת שניסו להגיע למקומות עבודתם בישראל. מאז 7 באוקטובר 2023 נהרגו, לפי האיגוד, יותר מ־50 עובדים, לצד פצועים רבים. אבל סכנת הירי, הפציעה והמעצר היא רק חלק מן המשבר. עובדים רבים שלא נפגעו בגופם נותרו ללא מקור הכנסה, ללא רשת ביטחון וללא יכולת לספק את צורכי משפחותיהם. עבורם, השנתיים וחצי האחרונות הפכו לתקופה של אבטלה מתמשכת, חובות, דאגה יומיומית וחוסר ודאות. גם המגזר החקלאי, שבעבר סיפק תעסוקה לעובדים רבים באזור טובאס ובבקעת הירדן הצפונית, כבר אינו מציע פתרון. לפי עובדים באזור, ההגבלות במחסומים, הצבת שערים והידוק השליטה הישראלית בבקעת הירדן פגעו ביכולת להגיע לאדמות ולעבודות עונתיות, והביאו לאובדן מקורות פרנסה גם בתחום החקלאות.

סעיד עמראן, חבר מחלקת הדוברות בקונפדרציית האיגודים, אמר לוואפא כי מעמד העובדים נמצא במשבר חמור זה יותר משנתיים. לדבריו, מניעת כניסתם של עובדים פלסטינים למקומות עבודתם מעבר לקו הירוק דחפה רבים מהם לנסות להגיע לעבודה בדרכים מסוכנות. “הדרכים האלה מסתיימות לא פעם במוות, בפציעה או במעצר”, אמר. עמראן ציין כי מאז 7 באוקטובר 2023 תועדו, לפי נתוני האיגוד, 38 אלף מקרי מעצר של עובדים פלסטינים. לדבריו, חלק מהעובדים משוחררים לאחר זמן קצר, אך אחרים מועברים לבתי סוהר, מובאים בפני בתי משפט ונדרשים לשלם קנסות שיכולים להגיע עד 10 אלף שקל. “הדבר הופך את המצוקה שלהם לקשה עוד יותר”, אמר. כמו כן, העובדים שנכנסים ללא היתרים חשופים גם לניצול מעמדי חריף ולעושק. לפי האיגוד, חלק מהמעסיקים מנצלים את חולשתם ומשלמים להם שכר נמוך מאוד, ואף מתחת לשכר המינימום הנהוג כחוק בישראל, בידיעה שאין להם כמעט יכולת להתלונן או לדרוש את זכויותיהם. במקביל, ספסרים גובים מהם סכומים גבוהים תמורת העברתם בדרכים לא מוסדרות. במקרים רבים מדובר בדרכים מסוכנות ומשפילות, שמסתיימות במעצר או בפגיעה. לפני פחות מחודש, למשל, נעצרו עובדים שניסו להיכנס כשהם מוסתרים בתוך משאית אשפה.

עמראן אמר כי העובדים הפלסטינים סובלים זה שנים מהגבלות ומפגיעות בזכויותיהם, אך התקופה הנוכחית היא החריפה ביותר. לדבריו, שיטות המרדף אחר עובדים הפכו מסוכנות יותר, והמשבר הכלכלי דוחף אותם לקחת סיכונים גדולים יותר. הוא התייחס גם לתוכניותיו של השר איתמר בן גביר להקים מתקן כליאה ייעודי לעובדים פלסטינים, ואמר כי מדובר בהחרפה נוספת של המדיניות כלפיהם. לפי נתוני האיגודים, מספר המובטלים הפלסטינים עומד כיום על כ־550 אלף, מהם כ־250 אלף שעבדו בעבר מעבר לקו הירוק. שיעור האבטלה הגיע, לפי האיגוד, ל־85% ברצועת עזה ול־38% בגדה המערבית. “הנתונים משקפים לא רק משבר תעסוקתי, אלא פגיעה רחבה בתנאי החיים של העובדים וביכולתן של משפחות שלמות להתקיים בכבוד. באחד במאי, היום שבו עובדים בעולם דורשים עוד זכויות, העובד הפלסטיני עדיין נאבק על הזכות להגיע לעבודה — ולשוב ממנה בחיים”, הדגישו.

הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מסרה ביום חמישי שמספר המועסקים בגדה המערבית ירד מ־868 אלף ברבעון השלישי של 2023 לכ־736 אלף ברבעון הרביעי של 2025. מדובר בירידה של כ־15%, שנובעת בעיקר מצמצום מקומות העבודה בענפי הבנייה, הכרייה והתעשייה, התחבורה, האחסנה והתקשורת. ממצאי סקר כוח העבודה ברצועה מעלים כי כ־74% ממי שעבדו לפני המלחמה הפכו למובטלים או יצאו מכוח העבודה. הפגיעה בצעירים הייתה קשה במיוחד: כ־74% מבני 15 עד 29 אינם עובדים, אינם לומדים ואינם משתתפים בהכשרה מקצועית. בקרב גברים צעירים עמד השיעור על 75%, ובקרב נשים צעירות על 73%. בלשכה ציינו כי המשבר בשוק העבודה אינו מוגבל לרצועת עזה. בגדה המערבית עלה מספר המובטלים מכ־129 אלף ברבעון השלישי של 2023 לכ־280 אלף ברבעון הרביעי של 2025. שיעור האבטלה בגדה עלה באותה תקופה מכ־13% לכ־28%.

הנתונים מצביעים גם על ירידה חדה במספר העובדים מהגדה המועסקים בישראל ובהתנחלויות. מספרם ירד מכ־172 אלף ברבעון השלישי של 2023 ל־25 אלף בלבד ברבעון הרביעי של אותה שנה. בהמשך נרשמה התאוששות חלקית, ובסוף 2025 הגיע מספרם לכ־51 אלף. הירידה הבולטת ביותר נרשמה בקרב עובדים בעלי היתרי עבודה. מספרם ירד מכ־127 אלף לכ־14 אלף. מספר העובדים ללא היתר ירד מ־37 אלף ל־21 אלף, ואילו מספר העובדים בעלי תעודת זהות ישראלית או זרה עלה מ־8,000 לכ־17 אלף.

כמו כן, השכר היומי הריאלי הממוצע של שכירים במגזר הפרטי בגדה המערבית עמד ברבעון הרביעי של 2025 על כ־120 שקל, לעומת 126 שקל ברבעון השלישי של 2023. השכר הגבוה ביותר נרשם בענף התחבורה, האחסנה והתקשורת — 169 שקל ליום. בענף הבנייה עמד השכר היומי על 141 שקל, ובענף החקלאות נרשם השכר הנמוך ביותר — 71 שקל ליום. עוד נמסר כי 14.6% מהשכירים במגזר הפרטי בגדה המערבית משתכרים פחות משכר המינימום הפלסטיני החודשי, העומד על 1,880 שקל, לעומת 12% ברבעון השלישי של 2023. מהנתונים עולה כי רק כ־40% מהשכירים במגזר הפרטי מקבלים זכויות סוציאליות בסיסיות, ובהן חופשה, פיצויי פיטורים או פנסיה. שיעור זה כמעט לא השתנה מאז הרבעון השלישי של 2023. בקרב נשים עובדות, 47% בלבד קיבלו חופשת לידה בתשלום ברבעון הרביעי של 2025, לעומת 51% בתקופה הקודמת.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/144867