נכתב על ידי יהודית אופנהיימר, מנכ"ל ארגון "עיר עמים" ליציבות, שוויון ופיתרון מדיני מוסכם בירושלים.

גם אחרי יותר מ-40 שנות שלטון ישראלי, לא הפכה ירושלים לעיר מאוחדת. בין שני חלקי העיר המחוברת לכאורה, מתקיימים חיים חצויים הנפרדים לא רק בשאיפותיהם הפוליטיות והלאומיות, אלא גם במחיצה עבה של אפליה וקיפוח. אף שזה יותר מארבעה עשורים אין גבול המפריד בין מערב העיר למזרחה, המסיירים בירושלים לא יתקשו להבחין בקווי המתאר המשורטטים במתווה עכור של הפקרה והזנחה.

מצבה הקשה של מזרח ירושלים מקבל הסברים מפותלים. הניסיון לכרוך רמת שירותים לא מספקת בגבייה נמוכה של תשלומי ארנונה הוא נימוק שלא יעלה על הדעת בשום מקום אחר במדינה, שכן חובתה של הרשות המקומית לספק שירותים שוויוניים לכל תושביה, והוא גם מטעה במכוון.

תושבי מזרח ירושלים משלמים את תשלומי הארנונה כמו גם מיסים אחרים באחוזים (76.2%) הנמוכים אולי לעיתים מאחוזי התשלום במערב העיר – אך גבוהים מאלו שבעכו ובשפרעם. מה שמשפיע יותר על הכנסות העירייה במזרח העיר הוא גובה המס עצמו, שכן מדובר באוכלוסייה הענייה ביותר בארץ, ענייה אף יותר מהיישוב הערבי העני ביותר בגבולות הקו הירוק.

על רקע זה מפתיע כי צפי הגבייה של העיריה עצמה ל-2009 מארנונה למגורים במזרח העיר הוא 130 מיליון שקל, ומעסקים 45 מיליון שקל. בנוסף לכך, צפוייה גביית פיגורים של 25 מיליון שקל בגידול שאותו מעריכה העירייה עצמה ב- 206%. סך כל צפי העירייה לשנת 2009 במזרח ירושלים עומד על 200 מיליון שקל – מהאזור העני בארץ! – זו כבר לא אפלייה, זה ניצול. ולא די בכך, חלק גדול מתשלומי הארנונה ברשויות מקומיות מגיע כאמור מבתי עסק, משרדים ובתי מלון. מאז 1967 הושקעו כספי משרדי התיירות, המסחר והתעשייה בעסקי מסחר וייצור ובעיקר בבתי מלון במערב העיר או באתרי תיירות המנוהלים על ידי ישראלים במזרח העיר, ללא פיתוח מקביל בחלקים הפלסטינים שלה. אדרבא, תגלה עיריית ירושלים כמה כסף גבתה במהלך השנים מערביי ירושלים וכמה בפועל הושקע בהם בחזרה? איזה חלק מתקציב הפיתוח של העיר ירושלים הושקע בשכונות הפלסטיניות בירושלים, אשר עד לרגע זה חסרים בהן יותר מ-1,500 כיתות לימוד ויותר מ-70 ק"מ של קווי ביוב ראשיים?

יותר מכל תחום אחר, הפך תחום התכנון לסמל של היחס השלטוני כלפי תושבי העיר הפלסטינים. במקום שתפעל לרווחת כל תושבי העיר, הפכה מדיניות התכנון בירושלים כלי בידי הרשויות לחסימת הבנייה הפלסטינית, תוך התעלמות מהגידול הטבעי וצורכי הפיתוח של למעלה משליש מאוכלוסייתה.

מאז 1967 בנתה ישראל כ-50 אלף יחידות דיור בשכונות הישראליות החדשות שהקימה במזרח ירושלים על אדמות שהופקעו מפלסטינים, ולא יותר מ-600 יחידות דיור עבור הפלסטינים עצמם. גם בתוך שכונותיהם שלהם אין הפלסטינים יכולים לבנות כחוק מפני שהרשויות הישראליות נמנעו במכוון לאשר תוכניות מתאר לרוב השכונות הפלסטיניות, ובלעדיהן לא ניתנים אישורי בנייה.

פקידי עירייה אולי מנופפים בנתונים נקודתיים כאלה או אחרים – התמונה האמיתית היא כי מספר היתרי הבנייה שנתנו לפלסטינים בירושלים מאז 1967 עונה על פחות מרבע מהצרכים. כך, טוענת העירייה, כי בג'אבל מוכבר ניתנו בשנה האחרונה יותר היתרי בנייה מאשר בשכונת ארמון הנציב הסמוכה. מה שלא מסופר הוא כי בשכונה הישראלית נבנו מאז שנות ה-70 כ-4,300 יחידות דיור, ואלו בג'אבל מוכבר ניתנו במהלך השנים עשרות ספורות של היתרים. מעניין לברר האם בסך היתרי הבנייה שנמנו בג'אבל מוכבר, נכללות גם 375 יחידות דיור של התנחלות 'נוף ציון' הממוקמת בלב השכונה הפלסטינית?

בראיון מסכם שנתן טדי קולק לדב גולדשטיין בשנת 1990, אמר ראש העיר המנוח: "אמרנו שוב ושוב שנשווה את זכויותיהם של הערבים לזכויות היהודים בעיר – דיבור ריק מתוכן. בשביל ירושלים היהודית עשיתי משהו ב-25 השנים האחרונות. בשביל ירושלים המזרחית? כלום! מה עשיתי? בתי ספר? שום דבר. מדרכות? כלום. בתי תרבות? מאומה".

גילוי לב מסוג זה נדיר בהיסטוריה של פרנסי העיר. אף שרוממות העיר מתנגנת על לשונם, רובם מעולם לא הפנימו את אחריותם המוניציפאלית ל-270 אלף תושבי העיר. אולי הגיע הזמן שיודו בכך ויתנו את הדעת גם להשלכות המדיניות המשתמעות ממנה.