לאחרונה, לא רק דוברי אולמרט ובוש, אלא גם אישים בשמאל מעלים את הטענה, כי שלטון הכיבוש הישראלי ברצועת עזה הסתיים ב-2005 (ר' מאמרו של שמואל אמיר , "זו הדרך", 5.7).
מה בדיוק "הסתיים"?
עובדה היא, כי ב-2005, במיסגרת ביצוע "תוכנית ההינתקות", פונו הבסיסים הצבאיים וההתנחלויות והוצאו מהרצועה יחידות הצבא והמתנחלים הישראליים. מאז אין בתוככי הרצועה לא מחנות צבא ולא מתנחלים.
בהתבססו על מצב דברים זה, קובע אמיר, כי פינוי הרצועה מחיילים וממתנחלים משמעותו – סיום הכיבוש. אך בדיוק על כך אני מבקשת לחלוק.
תוכנית ההינתקות של שרון כללה בתוכה את המשך הכיבוש של הרצועה. בתוכנית זו נקבע, כי גם לאחר פינוי הבסיסים וההתנחלויות, הצבא הישראלי ישלוט על הנעשה ברצועה באמצעות צבא הפרוש סביבה (לרבות בים סמוך לחופיה); באמצעות המשך הפיקוח הישראלי ההדוק על כל כניסה ויציאה מהרצועה של בני אדם וסחורות; באמצעות פיקוח ישראלי עקיף גם על המעברים בגבול שבין הרצועה למצרים (בתיאום מלא עם ממשלת מצרים ועם הממשלות של המדינות, השולחות מפקחים למעבר רפיח); באמצעות המשך האיסור על בנייתם של נמל תעופה ונמל ים בתחומי הרצועה; באמצעות המשך תחולתו של ההסכם הכלכלי בדבר אזור מכס אחד (כלומר, שישראל והשטחים הם כלכלית אזור אחד, ולכן על כל יבוא לחברון ולעזה, למשל, חלים כל הכללים כמו על יבוא לישראל); באמצעות חיוב כל מי שרוצה להיכנס לרצועה, לכל מטרה, וגם אם הוא אזרח זר, להצטייד באישור ישראלי, וכן הלאה.
כל פרטי התוכנית הזאת של שרון, המקובלים גם על האו"ם, ארצות-הברית והאיחוד האירופי, מבוצעים מאז בקפדנות. הפיקוח המדיני והכלכלי הישראלי המלא הזה על הרצועה הוא כיבוש קולוניאלי מובהק, השולל מהעם הכבוש את זכויותיו הלאומיות, ומותיר את התושבים במעמד של נתינים, משוללי זכויות אזרח אישיות וקולקטיביות בסיסיות.
בתנאים כאלה, אין שום מקום לקביעה, כי כיבוש הרצועה הסתיים ב-2005.
כמובן, שהדיבור על "סיום הכיבוש" נראה משולל יסוד עוד יותר, כאשר מביאים בחשבון את מאות הפעולות הצבאיות, שהצבא הישראלי ביצע בתוככי הרצועה מאז השלמת הפינוי של הבסיסים וההתנחלויות. כאשר צה"ל נכנס לשטח שאינו ישראל בניגוד לרצון תושביו ושליטיו – זה כיבוש לכל דבר ועניין. אך מה שרציתי להדגיש הוא, שגם אם, נניח, צה"ל לא היה פולש לרצועה מתי שבא לו, גם אז המצב הוא של המשך הכיבוש הישראלי.
עמדת הפלסטינים
נשמעת טענה, כי גם ההנהגות הפלסטיניות, זו של פת"ח וזו של חמאס, תיארו את פינוי ההתנחלויות והבסיסים הישראליים כ"סיום הכיבוש".
עמדה זו של ראשי פת"ח וחמאס אינה הופכת מציאות של כיבוש ממשי למציאות של לא-כיבוש. יתר-על-כן, עמדה מוטעית זו היא מרכיב בטרגדיה הפלסטינית, שהחמירה בשנים האחרונות.
מתוך אינטרסים פוליטיים קצרי טווח, בחרה הנהגת פת"ח, שב-2005 עדיין שלטה ברצועה, לתאר את הפינוי הישראלי כ"ניצחון". היא נהגה כן (כפי ששמואל אמיר מציין), למרות שהפינוי נעשה ללא כל הסכם עמה ותוך התעלמות מעצם קיומה.
אשר לחמאס, מתוך ניסיון ל"הוכיח", כי דרך המאבק האלים, ולא דרך המשא-ומתן המדיני, היא הדרך "לשחרור השטחים", תיארו ראשי חמאס את הוצאת החיילים והמתנחלים כ"ניצחון ההתנגדות החמושה". ברוכבם על גבו של "ניצחון" זה, ביצעו פעילי חמאס את ההפיכה ברצועה, פירקו את מוסדות הרשות הפלסטינית ותפסו את השלטון בעזה.
לעמדה, לפיה הכיבוש בעזה הסתיים, שותפה גם ממשלת אולמרט (שאימצה את מדיניות שרון). ציפי לבני, שרת החוץ, ערכה אין-ספור פגישות עם שרי חוץ ודיפלומטים, כדי להסביר להם, איך ישראל סיימה את כיבוש עזה הודות לרצונה הטוב, וכיצד הפינוי הזה מעיד על כוונותיה הטובות לסיים את הכיבוש בגדה המערבית מתי שהוא בעתיד.
וכך קרה, שממשלת אולמרט חולקת עם פת"ח וחמאס הערכה זהה, לפיה – הכיבוש הישראלי של רצועת עזה הסתיים. אך האם עובדה זו, החשודה כשלעצמה, היא אישור לקביעה, חסרת הסימוכין במציאות, לפיה הכיבוש של עזה הסתיים?
אשר לעתיד
חילוקי הדעות לגבי קיומו או אי-קיומו של מצב של כיבוש ישראלי ברצועה אינן נושא לניתוח אקדמי בלבד. להערכה מדויקת בנושא מהותי כזה יש משמעות פוליטית אקטואלית.
אם הסתיים כיבוש עזה, האם אין אנו דורשים יותר להפסיק את הכיבוש ורק תובעים להפסיק את הסגר, שהוא בשר מבשרו של הכיבוש? האם אנו נאבקים כעת רק על סיום הכיבוש בגדה? ומה מעמדה של הרצועה כיום – האם זו באמת מין "מדינה פלסטינית עצמאית", כפי שטוען חמאס? ובכלל, האם כיבוש זה רק נוכחות פיזית של חיילים בעזה?
אני סבורה, שהקביעה, לפיה כיבוש עזה הסתיים, היא קביעה מוטעית ומזיקה מכל בחינה שהיא. היא מהווה, אובייקטיבית, סיוע (מצד שמאל) לתוכניות בוש-אולמרט בדבר "נסיגה" מהגדה, אשר לא תוביל לכינונה של מדינה פלסטינית בת-קיימא בכל השטחים שנכבשו ביוני 1967, אלא להנצחת המעמד של שטח כבוש, כפי שעזה היא כיום.