רשימה זו נכתבת בסמיכות לפרסום שני מבזקי ידיעות: מעצרו ושחרור של הסטנדאפיסט נדאל בדארנה; והכפלת כוחו הפרלמנטרי של הימין הנאו-פאשיסטי בגרמניה. התרשמותי העזה מן הסרט "מופע טוטאל" מאורגנת להלן על הקשר הסמוי-גלוי בין שתי ידיעות נפרדות לכאורה אלה. בצפיה שמאלית כוונתי להתמקדות או עיון ברבדים הפוליטיים או ההיסטוריים של הסרט. מימדים פסיכולוגיסטיים או מוסרניים שלו יוותרו מחוץ לרשימה זו.
הסרט צולם והופק החל מ-2019 ומופץ לצפייה בימים אלה. בתחילה מתוך השראה מודעת למופע בורדל טוטאל – הפסקת אש שהועלה במועדון הבארבי בשנים 2015-2019. ההפקה התמשכה תוך כדי התמודדות עם אירועי הרחוב הישראלי והדהודם. תודעת דמות הגיבור, אסי, נבנית תוך כדי תנועה ועימה גם זכרונן הלא רחוק של הצופות.
גיבור הסרט, אסי, חוזר ממילואים באור בוקר ראשון. בהליכה, על רקע נוף מדברי פתוח. הוא מגיע לעבודתו כמורה לדרמה, במעבר לחלל סגור של אולם חזרות קטן. שם הוא מצולם בידי תלמידו תוך כדי בימוי דיאלוג מאת חנוך לוין. דיאלוג בין נערה ונער, ערב גיוסו לצבא. הנער אמור לרצות שתצטער על גיוסו והנערה אמורה לא-כל-כך להצטער. סיבוך אחד בעלילה מתפתח עם העלאת הסרטון לרשתות: "המורה לתיאטרון מסית נגד הצבא!" סיבוך שני, מקביל לראשון, מתפתח בו בערב בזירת התיאטרון במתנ"ס העירוני. המופע הקברטי המקורי, בו משתתף אסי כבמאי, שחקן ומפיק, זוכה הן לצפיית שכניו ומכריו שראו את הסרטונים והן לצפיתם של זוג סקאוטרים מהתיאטרון העברי "המרכזי" ("ת"א). מול קהל מעורב מגיב ועוין חורג אסי מן המחזה הקרקסי ופוצח באלתור אישי מבריק ונוקב: "מה קרה, קמתם על צד שמאל, אז התפכחתם לצד ימין?" (ציטוט לא מדויק, מהרהורי ליבי – ס"ר). הסטנדאפ שובה את הסקאוטרים ומקומם עליו את שכניו, בני משפחתו, מכריו ואהוביו.
מכאן ובמהלך הסרט מוצא עצמו אסי יותר ויותר במעין מרד קיומי: מתריס במעמד הכוחני של "השימוע לפני פיטורין", מול הצנזור המפקח ממשרד החינוך ("המחויבות שלי היא קודם כל לתלמידי!"); מתריס מול אביו, עמו הוא ומשפחתו גרים ("לך יש נשמה של עבד, אני לא אהיה עבד!"); מקשה על אשתו בקמפיין הבחירות לרשות המקומית ועל ילדיו המותקפים בביה"ס; מתריס גם מול אנשי התיאטרון המרכזי בת"א, שאכן חומדים את השלאגר יחד סבסוד המדינה ליצירה "מהפריפריה", אבל רוצים לצנזר אותו מלקחת חלק בהפקתה בת"א.
אבל ע"פ הגיון הסרט, המרד האקזיסטנציאלי אינו יכול להיוותר אישי ולהפוך לניכור, פרטי ומבודד. הגיחות של אסי אל המדבר מסתיימות בשיבה אל העיר ואנשיה. כאן חוזקו של הסרט: דמותו של אסי מוצגת תוך כדי דיאלוגים ופעולה עם דמויות אישיות רבות, חלק ממארג חברתי. מסירותו הטוטלית אינה רק לעצמו. בכך נחשפת תמונת רוחב חברתית, כאשר השסע בין הציות והשמירה על הקיים לבין הפיכת הסדרים ותיקונם מתגלם גם בדמות המרכזית וגם במעין מהפכה בעיירה, בה משתתפות כל הדמויות. בכך חוצה הסרט את הניכור הקיומי הפסימי ומביא עימו את הצופה אל האישי הפוליטי. הזירה הפוליטית של התיאטרון "השולי" מהווה בסרט כלי מאגי כמעט ליצירת שינוי מתוך תודעה. אמצעי המבע הקולנועי מעצבים זאת בעוצמה בתנועות מצלמה קדחתניות, עריכה מדויקת במעברים בין האולם הבמה אחורי הקלעים, צילומי תקריב מסונכרנים נהדר עם אפקטי שמע, ומשחק וירטואוזי – הן של היוצר רועי אסף והן של אסי אותו הוא מגלם. כך עד לנאום מהפך קרביים בהשראת הדיקטטור הגדול. האישי הוא פוליטי, כך בהכרח.
אולם, הפוליטי הוא גם אישי וכאן משמר הסרט המופתי הזה אופן ייצוג מקובל מדי, ע"פ נורמות הקהל הציוני-בורגני. המקור והתכלית הקונקרטיים של הכוחות החברתיים נגדם מתקומם אסי מצונזרים למעשה מגוף הסרט – על אף שלא מתודעת הדמות, להתרשמותי. כך, השירות בצה"ל מונח כטראומה כשלעצמו. הצבא מיוצג בסמליות קולנועית: כמריונטות זעירות במדים בחלומותיו של אסי, או כרעש רקע של מטוסי קרב בשמי הנגב. אין, אולי לא יכול להיות? מבע מפורש של תוצאות השירות "המשמעותי" בצה"ל. אין זכר או הקשר לא לכיבוש, לא לנישול ולא להרג. על הצופה להשלים מעצמה את תמונת מעשי המשרתים בצבא ותוצאותיהם.
כך גם הייצוג הריאליסטי של "עיירת פיתוח" מניח כנתון זהות אתנית של התושבים, וממנו נעדרות כמובן מאליו דמויות של פלסטינים או תאילנדים, למשל. גם הנוכחות וגם ההיעדר הינם תוצר של תפיסה ציונית מוכרת, וחסרה בסרט ההקבלה הריאליסטית בין מנגנון ההפרדה האתני לו כפופות הדמויות הנוכחות לבין מנגנון ההפרדה הלאומי לו כפופים כלל אזרחי ישראל ונתיניה. כך גם האינטרס של ההון נותר ללא פנים בסרט. סוכניו – אנשי התיאטרון המרכזי שמנסים לבזוז את יצירתו של אסי ואנסמבל השחקנים שלו, גלויים. מניעיהם מוכרים. אך הכוח שקובע את פעולתם עלום מעין הצופה בסרט ומתודעת הדמויות כך נראה. "ברור שצריך טלנט להפקה באולם גדול, אתה לא חושב אסי?" יתכן שאופן ייצוג חלקי או אידילי זה הינו כשלעצמו אקט התרסה מול ערכי ודרישות קרנות הקולנוע של המדינה? בעיני כצופה זה נתפס כחולשת תסריט.
ברצוני לחזור לסיום לשני מבזקי החדשות אותם אזכרתי בפתיחה. יש בסרט מימד אופטימי שסחף גם אותי כצופה. הטוטאליות בשמו המפורש אינה רק דכאנית, שכן הסרט מציג אפשרות של התנגדות משותפת אפקטיבית. כוחם של האחווה הבין אישית וכוחו של הייצוג התיאטרלי פועלים בסרט. ד"ר פאוסטוס, אסי המסור בטוטליות, צולח בירוחם את פיתוייו של מפיסטו חסר הפנים יותר מאשר בברלין. הוא לוקח עימו את חבריו לסרט אל מציאות שונה מזו בה החל. היצליחו צופי הסרט להיענות אף הם, להתוודע אל אופני ההשתקה וההסתרה המקומיים ולפעול?
