נניח שבעוד מספר שבועות אעלה על במת הכנסת כחבר כנסת ערבי בכהונתו הראשונה, ואציע שהשפה הערבית תעוגן בחוק כשפה רשמית. תגובות צפויות רבות להצעתי יהיו – "אתה קיצוני שכל מטרתו לפגוע בעם היהודי לדורותיו". אם אציע שעל שלטי דרכים בתל אביב יופיע כיתוב ערבי, חבריי למשכן יהיו חלוקים בשאלה, אם אני זקוק לאשפוז פסיכיאטרי, או שמא אני סתם "אנטישמי".
ד"ר יוסף ג'בארין (צילום: אל אתיחאד)
אלא שהערבית היא שפה רשמית במדינה משחר הקמתה, ועל שלטי הדרכים בתל-אביב, כמו בערים יהודיות ומעורבות בכל הארץ, מופיע כיתוב בערבית. הדבר מעולם לא פגע ברוב היהודי, וספק אם האזרח היהודי בכלל נותן לכך את דעתו בחיי היומיום. אם כן, מדוע המערכת הפוליטית מגיבה בכזו עוינות לרעיון של שוויון לאומי למיעוט הערבי בישראל? מדוע ההצעה להנפקה של תעודות בגרות בשפה הערבית זכתה בקיתונות של רותחין מצד הימין? מדוע ההצעה ללמד ערבית בבתי הספר העבריים נתקלת בהתנגדות מצד הממשלה? ומדוע נציגי הקואליציה הציגו את "חוק הלאום", המבטל את מעמד השפה הערבית, כאילו זה נושא בחובו הישג כלשהו לרוב היהודי?
בשנים האחרונות, שוטף תהליך מובהק של הקצנה ימנית את הזירה הציבורית במדינת ישראל. תהליך זה מיושם בידי כוחות הימין, ולא רק הקיצוניים, בעובדות בשטח, בשלל מעשי חקיקה ותיקוני חוק, ובמסעי שיסוי והסתה נגד מערכות הדמוקרטיה ועקרונותיה הבסיסיים כגון חופש הביטוי וההתארגנות, הפרדת הרשויות ועצמאותה של מערכת המשפט. מסעות הסתה אלו מתמקדים במיעוט הפלסטיני בישראל, המוצא עצמו בעין הסערה ונאלץ לגונן על מעמדו, על זכויותיו ועל יכולתו לפעול בחופשיות.
ניתן לתאר כנקודת מפנה היסטורית את המשא ומתן עם אש"ף ב-1992 שהוביל להסכמי אוסלו. אילו ממשלות ישראל היו מיישמות את ההסכם, הוא היה מוביל לעצירת מפעל ההתנחלות ולפינוי השטחים הפלסטיניים. התהליך הזה, אשר נקטע עם רצח ראש הממשלה יצחק רבין, התאפשר בזכות הצטרפות סיעות חד"ש ומד"ע אל "הגוש הפרלמנטארי החוסם" אשר מנע את הפלתה של ממשלת רבין ואפשר לה לנהל את מהלך אוסלו עד יום הרצח.
ההתפתחויות האלה שיקפו תפנית: לאחר תקופת רבין, שהתאפיינה בתמורות מסוימות שחיזקו את שלטון החוק, את הביקורת השיפוטית, את שיתופו של המיעוט הערבי בחיים הפוליטיים ושיפור מסוים במעמדו הפוליטי והכללי – באה תגובת נגד מצד כוחות הימין בישראל, שהחלה ברציחתו של ראש הממשלה רבין ונמשכת עד לכתיבת שורות אלו. תכליתה של תגובת הנגד הימנית היא למנוע את ביטול משטר ההתנחלויות ואת סיום הכיבוש הנמשך מאז יוני 1967. כדי להשיג תכלית זו מאיצים את הכרסום בזכויותיו של המיעוט הערבי בישראל ואת הדרתו מהשיח הפוליטי.
כולנו זוכרים את הסיסמה הגזענית מבית היוצר של נתניהו בבחירות 1996: "נתניהו טוב ליהודים". סיסמה זו הפכה סימן היכר לשיח לאומני ואנטי-דמוקרטי, שאחד משיאיו – כניסתה של מפלגת "ישראל ביתנו" אל מרכזי קבלת ההחלטות במדינה. השלטון בישראל שואף בין היתר לשרטט מחדש את היחסים בינו לבין המיעוט הערבי , ואף לקבוע כללים חדשים שיבטיחו חוקתית וחוקית את עליונות הלאום היהודי, תוך פגיעה בזכויותיו של המיעוט הערבי, לרבות זכויותיו הקולקטיביות.
מול הניסיון ההיסטורי של הימין לשלול את זכויות המיעוט הערבי בכל מישורי החיים, המפלגות המתיימרות לייצג את המרכז הפוליטי בחרו בדרך של גמגום והתחמקות. לבני ולפיד בחרו שלא להתנגד ל-"חוק הלאום", אלא להתמקח על סעיפיו, ומצאו עצמם מתפלפלים ומתפתלים סביב השאלה אם החוק שולל את זכויות הערבים גם כפרטים או רק כקבוצה. הרצוג הודיע בפתח מערכת הבחירות כי יקים את ממשלתו (אשרי המאמין) בקולותיהם של ח"כים "ממרצ עד ליברמן". דהיינו, חברי הכנסת הדורשים לשלול את האזרחות שלי ושל שכניי באום אל-פחם כשירים בעיני הרצוג למשא ומתן קואליציוני, אך מי שמילאו תפקיד מפתח בגוש החוסם של רבין – פסולים.
אלא שמחוץ לפרלמנט ניתן למצוא ציבור ישראלי שפוי. יותר ויותר אזרחים יהודים, עמם אני נפגש במערכת הבחירות מבינים את הצורך בפתרון שלום של שתי מדינות, בהגנה על עקרון השוויון, בשותפות יהודית-ערבית ובשוויון זכויות אזרחי, לאומי וחברתי למיעוט הערבי. יותר ויותר יהודים מבינים כי שלילת זכויות הערבים תפגע לא רק במיעוט הערבי, שכן היא חלק מהמערכה של הימין נגד זכויות האדם, ונגד היסודות של מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום.
התקווה שלי היא, כי בבחירות הקרובות יאמר הציבור הדמוקרטי את דברו. המאבק, בסופו של דבר, להגנה על זכות המיעוט הערבי לא רק לשפר את תנאי חייו אלא לממש את עצמו ככזה ולחיות בחופש, בשוויון ובשלום כמתחייב מכללי הצדק הטבעי ומאמנות בינלאומיות רלוונטיות.
כנבחר של חד"ש ברשימה המשותפת, המשימות העומדות בפנינו הן להמשיך במפעל של ההמונים שנאבקו נגד ממשל הצבאי והפקעות הקרקע, ביום האדמה וברשויות המקומיות. אנו מביאים בשורה של תקווה לכולם, לערבים כיהודים המבקשים לחיות במדינה דמוקרטית ושוחרת שלום.
ד"ר יוסף ג'בארין הוא מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת חיפה ויו"ר מרכז דיראסאת למשפט ולמדיניות, תושב אום אל-פחם. נבחר מטעם חד"ש כמועמד מס' 10 ברשימה המשותפת. הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך".
