עד שנת 1948, הערבים היו בעלים של קרוב ל-75% מהשטח עליו הוקמה המדינה. לאחר מכן, הופקעו מרבית קרקעותיהם של האזרחים הערבים – תוך שימוש בחקיקה ובתואנות שונות ומשונות – עד שכיום, האזרחים הערבים הם בעליהם של 3.5% בלבד מהקרקעות בישראל. זה דבר שאין בו צדק, ואין בו אפשרות לתת מענה לצורכי החיים של הציבור, ובמיוחד למצוקת הדיור של זוגות צעירים ערבים.
מתווספת לכך העובדה הקשה, כי המדינה משכה את ידיה – בתקופת כהונתן של כל הממשלות – מטיפול בבעיית הדיור העמוקה הקיימת ביישובים הערביים. המדינה אינה מספקת כלל פתרונות של דיור ציבורי ביישובים הערבים – לא דיור בר–השגה, ולא דיור קשה–השגה.
כאשר משרד האוצר מחליט להעניק פטור ממע"מ על דירה ראשונה לזוגות צעירים, ובתנאי שאחד משני בני–הזוג שירת שירות צבאי – זה פוסח על שליש מהאוכלוסייה, על הערבים והחרדים. יתר על כן, ביישובים הערביים – שם אין בנייה ציבורית – הצעד הזה לא יספק כל מענה לצרכי האנשים. ביישובים הערביים בונים התושבים את בתיהם על אדמתם, אבן אחרי אבן, ולא הולכים לקנות דירות מוכנות. המדינה, לא רק שאינה מעודדת, לא רק שאינה נותנת הטבות לזוגות צעירים, אלא היא אף מערימה קשיים בתכנון ובהפשרת קרקעות.
לכן, תופעת הבנייה המכונה "בלתי חוקית" – הולכת ורווחת. אין זה משום שלאנשים יש תחביב לבנות בצורה בלתי חוקית. כל אדם היה רוצה לבנות את ביתו כחוק ולחיות את חייו בשקט וביושר. אבל בניגוד לאשליות של הממשלה – האזרחים הערבים לא יתאדו לאוויר אם תימנע הממשלה מלספק להם קורת גג. הזכות הטבעית לקורת גג גוברת על החוקים שמחוקקת הכנסת, אשר מונעים פתרונות דיור מהיישובים הערביים.
משום כך, אני פוסל את השימוש במושג "בנייה בלתי חוקית". כל בית שמאכלס בני אדם הוא בית חוקי, מתוך הזכות הטבעית לקורת גג. מדובר בבתים שהם בלי רישיון, וזאת בשל הקשיים שמערימה הממשלה.
ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש