דיון במק"י לקראת הוועידה: חשבון נפש בעקבות הבחירות בנצרת

מאת אמנה אבו-אחמד

כאשר מנסים לעשות חשבון נפש לגבי הסיבות להפסד בבחירות המקומיות בנצרת, חשוב לבחון את הדברים מנקודת מבט היסטורית, ולזכור באילו תנאים פעלנו בעיר משך כל השנים. בשנים שקדמו לניצחון של חזית נצרת הדמוקרטית בשנת 1975, גילו הקומוניסטים בעיר הקרבה ועמדו איתן מול מסע הדיכוי מצד הממשל הצבאי. הם נרדפו בידי השלטונות, הוגלו ממקום למקום, ונמנעה מהם האפשרות לקבל אישורי יציאה מהעיר למקומות העבודה.

אני מציינת עובדות היסטוריות אלה, כדי להזכיר לכולנו שאנחנו, הקומוניסטים, התחנכנו על ברכי הרעיון שעלינו לשרת את בני עמנו בנאמנות וללא תמורה. פוליטיקה מושחתת – כמו התופעה של קניית קולות בכסף, שפשתה בקרב יריבינו בשנים האחרונות – הייתה ועודנה זרה לנו. היום כמו אז, לא נמכור ולא נקנה את מצפונם של האנשים, אלא נפעל ונעבוד כדי להיות ראויים לאמונם.

2014-05-12_203133

ראש עיריית נצרת המנוח, תאופיק זייד (צילום ארכיון: אל אתיחאד)

עוד חשוב לציין, כי בארבעים השנים בהן ניהלה חזית נצרת הדמוקרטית את העירייה, הצלחנו לשפר את התנאים הכלליים בעיר, חרף הקשיים העומדים בפני השלטון המקומי ביישובים הערביים, המתמודד עם תקציבים מועטים וחרף מדיניות ממשלתית שמכשילה ניסיונות לפיתוח. חברינו בהנהלת העירייה פעלו להתמודד עם האתגרים בעמל רב ובהקרבה, ולעיתים שירתו את תושבי העיר אפילו על חשבון משפחותיהם וצרכיהם האישיים.

כשם שחובתנו היא לזכור ולהזכיר את פועלו של דור המייסדים, אשר סלל עבורנו את הדרך, כך חובתנו כיום היא לנתח באומץ את הסיבות שהובילו לתבוסה בבחירות ולהגיע למסקנות ברורות. לניתוח, צריכה להיות – כי האחריות היא בראש ובראשונה עלינו. עשינו טעויות רבות, אשר הצטברו במרוצת השנים. לרבים מתושבי העיר יש ביקורת קשה כלפי הנהגת המפלגה והחזית בנצרת, והדבר תורגם להצבעה בקלפיות. הכישלון הכואב והקשה שספגנו חייב לשמש עבורנו תמרור אזהרה, ואת הביקורת יש לומר בקול רם, גם אם היא לא מקובלת על ההנהגה.

השאלות המתעוררות הן רבות: מי האחראי למצב שנתהווה בעקבות הסיבוב הראשון בבחירות (אוקטובר 2013), ועל כתפיי מי האחריות להחלטה לפנות לערכאות משפטיות? מי אחראי להפצת העמדה כאילו המערכה כבר הוכרעה לטובת החזית, וכאילו נצליח בוודאות לזכות בראשות העירייה? הרי בפועל, יחס הכוחות בשטח היה מנוגד להערכות ששמענו לפני הבחירות. איזה צעדים נקטנו כאשר התברר, כי כל התנועות הפוליטיות הפעילות בעיר (ובכלל זה בל"ד, התנועה האיסלאמית, אנשי הליכוד, ועוד) התלכדו כדי להכשיל אותנו?

צריך להכיר בכך, שהתרחקנו מהאנשים, מקשייהם, ומחייהם היומיומיים. עבודתנו הפוליטית הצטמצמה לניהול מערכות בחירות ולארגון הפגנות, והקשר הבלתיאמצעי עם הציבור – נחלש.

עלינו לשאוף להשיב את האופי העממי שהיה למפלגה ולחזית בעשורים קודמים, כאשר חיינו בקרב האנשים והתמודדנו עם המצוקות יחד איתם. באותן שנים, לא הסתפקנו בכך שהעירייה הייתה בידינו, אלא הקמנו גם ועדי שכונות, אשר טיפלו בפתרון הבעיות בכל שכונה ושכונה. באותן שנים גם הובלנו את המסורת של העבודה ההתנדבותית, והחדרנו רוח של שיתוף פעולה.

עלינו לשאול עצמנו: איזו פעילות אנחנו עושים כיום בקרב תלמידי התיכון? בקרב הנשים העובדות? בקרב הסוחרים בעיר? בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות? בהעדר פעילות מתמדת בקרב ציבורים אלה, הקשר עם הציבור – ובמיוחד עם השכבות המוחלשות – הולך ודועך.

המכה הקשה שספגנו בנצרת צריכה להפוך עבורנו הזדמנות ללמידה ולהתחזקות. הקו הפוליטי שמנחה את החזית והאידיאולוגיה שמנחה את המפלגה – נותרו בתוקף. כעת, עלינו להפשיל שרוולים ולצאת למשימה הקשה והארוכה של עבודה עממית בקרב הציבור, של חידוש הקשר עם האנשים ובדרך זו לזכות מחדש באמונם. זו אינה משימה פשוטה, אולם חשוב לעשות אותה, כדי שהדרך שסללו חברינו וחברותינו מהדור הקודם של המפלגה – לא תיקטע.

אמנה אבואחמד

המאמר פורסם מדור "במת דיון" –

לקראת ועידת מק"י שלא מן המניין