אני רוצה לדבר היום על הקשר בין שלושה דברים נפרדים לכאורה: החינוך שהתלמידים מקבלים, המציאות הפוליטית והחברתית בה הם חיים, ומה שקורה במפגש בין יהודים לערבים אחרי שהם מסיימים את חוק לימודיהם.
אני לא מחדשת לכם באמירה שחינוך הוא תפיסת עולם ולא רק מתמטיקה, היסטוריה או אזרחות. חינוך הוא גם הדרך בה אנחנו מלמדים ילד לראות את עצמו, את החברה שלו ואת האדם שנמצא מולו. העולם שבו גדלים התלמידים בישראל הוא עולם של מלחמות, של כוננות לקראת מלחמה נוספת, של כיבוש ודיכוי, של סכסוך לאומי ושל אפליה, גזענות ואלימות.
זו גם חברה שבה המיעוט הפלסטיני חי במשך שנים, עד 1966, תחת ממשל צבאי. השלכותיה של אותה מדיניות עדיין נוכחות בחברה הערבית והאיום על הציבור הערבי מפי שרים וחברי כנסת נמשך עד היום, ולקראת הבחירות אף מתעצם.
מערכת החינוך אינה מתקיימת בחלל ריק. במשך שנים מיישמים מדיניות המעמיקה את ההפרדה בין יהודים לערבים – לא רק במרחב הפיזי, אלא גם בתודעה. הפרדה זו מקשה על תלמידים להכיר זה את זה, להכיר את ההיסטוריה של האחר ולשאול שאלות לגבי המציאות בה הם חיים. ומה קורה כאשר ילדים גדלים בתוך בורות שנכפית עליהם? כאשר מפרידים ביניהם לא רק פיזית, אלא גם באמצעות חינוך שמסתיר עובדות, מחזק פחד וסטריאוטיפים ואינו נותן להם מספיק כלים לחשיבה ביקורתית?
מה יהיו ההשלכות של חינוך זה בעוד עשרים, שלושים או חמישים שנה? הרי גם אם פוליטיקאים כמו בן גביר וסמוטריץ' מאיימים בהפרדה, בסופו של דבר כולנו, ערבים ויהודים, נשארים כאן. יהודים וערבים ימשיכו לחיות כאן זה בצד זה. ולכן השאלה היא לא האם נחיה יחד, אלא: באיזה אופן נחיה יחד?
חינוך לחברה משותפת
איזה סיפור אנחנו מספרים לילדים? מדינה שיש בה שני לאומים והמבקשת להיות מדינה דמוקרטית ומתוקנת, אינה חיה ממלחמה למלחמה ורואה בחינוך רק מערכת שמעבירה ידע, מכינה לשוק העבודה או מכינה לשירות צבאי. על החינוך לעמוד בראש סדר העדיפויות כתהליך שבונה חברה בריאה, הומנית, שוויונית ודמוקרטית. אך בבנייה של חברה כזאת במדינה שיש בה שני לאומים, אין מקום למערכת חינוך המלמדת לאום לראות את האחר דרך סיפור שונה לחלוטין,ולעיתים קרובות לראות בו אויב.
במשך שנים, מערכת החינוך העברית מלמדת את הסכסוך מתוך נקודת המבט היהודית־ציונית. בתוך הסיפור הזה, הסיפור הפלסטיני – ובמיוחד הסיפור של הפלסטינים הילידים שנשארו כאן אחרי הנכבה – מקבל מקום מוגבל מאוד. הערבי מתואר לא פעם כ"אויב", כ"איום ביטחוני", כמי שנמצא מעבר לגבול או כחלק מהבעיה. לעומת זאת, הרבה פחות מקום ניתן להיכרות אמיתית עם החברה הערבית בישראל: ההיסטוריה שלה, הנכבה, החיים תחת אפליה, הזהות הלאומית, התרבות, השפה והחוויה היומיומית של אזרחים ערבים במדינה. וזה לא פרט שולי.
דמוקרטיה אינה עולה בקנה אחד עם כיבוש
האחריות של החינוך היא בעיניי הנקודה המרכזית. דמוקרטיה אינה רק בחירות, רוב ומיעוט. היא גם שוויון, זכויות אדם, הכרה במיעוט, היכולת להכיר ביותר מנקודת מבט אחת. חינוך לשלום אין משמעו מחיקת הסכסוך או ההבדלים. להיפך. הוא דורש ללמוד את הסכסוך בצורה אמיתית.
אי אפשר לחנך לדמוקרטיה תוך התעלמות מהמציאות. גם הכיבוש והדיכוי חייבים להיות חלק מהשיח החינוכי. אי אפשר לחנך לדמוקרטיה תוך התעלמות מהמציאות שבה מיליוני פלסטינים חיים תחת כיבוש. אי אפשר ללמד זכויות אדם באופן אוניברסלי, ובמקביל ללמד שהזכויות של האחר הן עניין משני. כאשר ילד לומד שחירות היא ערך אוניברסלי, איך באותה נשימה הוא לומד שהחירות של האחר תלויה רק בצרכים הביטחוניים של העם היהודי?
שישה שינויים הכרחיים
לדעתי, עלינו לחתור לשינויים בסיסיים במערכת החינוך: ראשית, לימוד אמיתי של שתי ההיסטוריות ולא רק של סיפור אחד; שנית, היכרות עם החברה הערבית והפלסטינית כחלק מהידע הבסיסי שכל תלמיד בישראל צריך לרכוש; שלישית, הוראת השפה הערבית באופן משמעותי ולא כמקצוע שולי; רביעית, חינוך לזכויות אדם ולשוויון אזרחי; חמישית, הכשרת מורים להתמודד ללא פחד עם הנושאים של מלחמה, גזענות, לאומיות, כיבוש וסכסוך; ושישית, גם באקדמיה צריך ליצור מרחבים שבהם אפשר לדבר על המלחמה, על הכיבוש ועל הסבל של שני העמים, בלי שכל שיחה תהפוך מיד מבחן נאמנות ועילה לרדיפה פוליטית לוועדות משמעת ולמעצרים.
ולבסוף, איזה אדם ברצוננו שהחינוך יגבש? בסופו של דבר, השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אינה רק איזה ידע אנחנו נותנים לילדים שלנו, אלא אלו בני אדם הם יהיו כשהם יגדלו במקום הזה?
האם הם יראו מול העיניים שלהם אויב או בן אדם? האם הם ידעו רק לפחד ממנו או גם להקשיב לו? האם הם יגדלו להגן רק על הזכויות של הקבוצה שלהם או שיבינו שדמוקרטיה אמיתית נבחנת דווקא בזכויות שלהם זכאי מי שאינו שייך לקבוצה שלנו? אם אנחנו באמת רוצים להיאבק על עתיד דמוקרטי בישראל, זירת המאבק הזה היא במערכת החינוך.
התקווה מתחילה בכיתה
מה נותן לי תקווה דווקא בזמן הזה? אם בכוח החינוך לבנות פחד, ניכור והפרדה – הוא יכול לבנות גם סקרנות, ביקורתיות, אמפתיה ושותפות. אני רואה את האפשרות הזאת בכל פעם שסטודנט יהודי וסטודנט ערבי מצליחים, למרות כל מה שמפריד ביניהם, להקשיב זה לזה, לשאול שאלות ולהבין שהאדם שמולם מורכב הרבה יותר מהתמונה שקיבלו עליו בבית הספר.
שם מתחילה התקווה שלי. לא באשליה שאין בינינו מחלוקות. אלא באמונה שאפשר ללמוד לחיות אחרת עם המחלוקות האלה. החזון שלי הוא חברה שבה יהודים וערבים לא רק חיים זה בצד זה – אלא מכירים זה את זה, שומעים זה את זה, שווים זה לזה ושותפים בבניית העתיד. ובעיניי, הדרך לשם מתחילה במקום שבו הכול מתחיל: בכיתה.
מתוך דבריה של נסרין מורקוס בהפגנה נגד הממשלה, כפר סבא, 22.8
