חרדתו של הממסד הישראלי מפני האפשרות שאיראן פיתחה תכנית גרעינית צבאית מובנת, שכן אפשרות זו מאיימת על דוקטרינת הביטחון שהוא טיפח במשך יובל שנים. ישראל כמדינה גרעינית מדאיגה מאד את מדינות האזור ולא רק אותן. ישראל לא אשררה את חברותה באמנה לאי הפצת נשק אטומי ולכן אינה נבדקת. אגב, איראן אישררה את האמנה – ונבדקת!
בשבוע שעבר התכנסה בניו-יורק ועידת המעקב של האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. דיוניה מגבירים את הלחץ על ישראל לאשרר את חברותה באמנה ולפתוח את מתקניה לבדיקה. מצרים ואיראן שבו והעלו את הדרישה לפרוז גרעיני של המזרח-התיכון. ישראל הרשמית תומכת במזרח-תיכון מפורז, אבל בתנאי (האבסורדי) שבידיה יישאר נשק גרעיני. גישה זו אינה מקובלת, והיא אחד הגורמים לבידודה הגובר.
הדוקטרינה הגרעינית של ישראל הייתה בנויה מתחילתה על ההנחות הבאות:
א-סימטריות, או "מה שמותר ליופיטר אסור לשור": אומות העולם יסכימו שלישראל ורק לישראל בין כל מדינות האזור, נחוצה ותהיה פצצה גרעינית.
היציבה היחידה: באזור זה, רק ישראל היא מדינה יציבה ואחראית, ולכן היא תשתמש בפצצותיה להרתעה, או רק כאמצעי אחרון, אם תעמוד בפני סכנת כליה מוחשית.
מונופול: ישראל שהייתה הראשונה באזור לפתח נשק גרעיני, תמשיך להיות היחידה בעלת היכולת לפתח פצצה וכלי שיגור.
סיכול: במקרה שגם מדינות אחרות ינסו לפתח יכולת גרעינית, תהיה לישראל תמיד יכולת צבאית לחסל את התשתית הגרעינית שלהן.
הנחות אלה פג תוקפן, שכן אפילו ידידותיה של ישראל חולקות עליהן.
מה נשתנה?
בשנות ה-50', שלטה עדיין במערב התפיסה של אחריות המעצמות לאסון השואה של העם היהודי במלחמת העולם השנייה. מכאן נבעה ההסכמה בין המערב והמזרח, שהייתה נדירה בתקופת המלחמה הקרה, כי לישראל זכות קיום
וזכות להגנה עצמית. אולם בעוד שברית-המועצות שללה מכל וכל פיתוח נשק גרעיני, לרבות בישראל, ארצות-הברית ובעלות בריתה לא מנעו מישראל את פיתוח היכולת הגרעינית, לרבות הנשק הגרעיני.
תחושת אשמה זו מתפוגגת כיום, שכן ישראל מזוהה, ובצדק, כמעצמה אזורית הכובשת שטחים ומנהלת מדיניות אלימה. במקביל, המדינות הערביות הודיעו במפורש, כי הן מוכנות להכיר בזכות קיומה ומעוניינות בשלום עמה, בתנאי שייפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נוכח תמורה זו, החריפה ממשלת ישראל את ניצול זיכרון השואה לצרכים לאומניים ולהצדקת מדיניותה התוקפנית.
לפני יובל שנים, נתפסה ישראל גם כמדינה דמוקרטית ופרגמטית. אך נורמות הכיבוש בשטחים חלחלו לתוך המרקם החברתי שלה, ולכן חל כרסום גובר במבנה הדמוקרטי של משטרה הפנימי. בעולם גוברת הביקורת על המנהיגות הישראלית הדבקה באידיאולוגיה גזענית וכוחנית, אשר מתבטאת בהכרזות ובעיקר במלחמות היזומות ובמדיניות האפליה הלאומית בתוך ישראל.
במקביל, גם במדינות אחרות באזור פיתחו מחקר גרעיני. הן שלחו צעירים ללמוד בחו"ל ואלה בשובם ייסדו וקידמו מוסדות מחקר גרעיני ואף יכולת ייצור (כך נוצרה הפצצה הגרעינית של פקיסטאן). בעולם של היום אפשר גם לרכוש מן המוכן נשק גרעיני ואמצעי שיגור.
ההבנה שאין למנוע משום מדינה פיתוח יידע גרעיני הובילה את הממסד הישראלי למסקנה, שגם היא נתגלתה כשגויה: קיום האפשרות לשבש פיתוח גרעיני באמצעות חבלה באספקת חומרי הגלם ובמתקנים ופגיעה פיסית במדענים. סיכול כזה, בשטח מדינה ריבונית, הוא פעולה מלחמתית לפי החוק הבינלאומי. אך בשעתו הניחו, כי פעולה כזאת תישאר ללא חתימה, והמסכל יישאר עלום שם. בהיקף זרימת המידע הנוכחית, הנחה זו מופרכת.
התקיפה נותרה על הנייר
במשך עשרים שנה ויותר הוגים ומתכננים ראשי הממסד הפוליטי-צבאי בישראל פעולה צבאית שתפגע במתקנים הגרעיניים שפיתחה איראן. אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, חשף בינואר 2013, כי נתניהו ואהוד ברק (כשר הביטחון), השקיעו 11 מיליארד שקל בהצטיידות ובאימונים להכנת תקיפה צבאית נגד איראן.
אך גם בהנחה, שצה"ל רכש יכולת להגיע ליעדים באיראן ולחסל מתקנים, וכי יש ברשותו מידע מהימן על מצב תכניות הגרעין – הפעולה עצמה דורשת תמיכה צבאית ופוליטית מצד ארה"ב ואירופה, או לפחות אי-התנגדות מצדן. זאת בידיעה ברורה כי רוסיה וסין מתנגדות לה בכל מקרה.
אלא שבעוד שישראל מטפחת תכניות תקיפה, הגיעו הממשל של ארה"ב ושותפיו למסקנה, כי גם אם הפגיעה במתקנים הגרעיניים תצליח, זו תהיה הצלחה חלקית בלבד, אשר תדחה את המשך ייצור הפצצה רק למשך כמה שנים. בו בזמן, תקיפה כזאת, סביר להניח, תהיה אות פתיחה למלחמה אזורית ואפילו עולמית.
אפילו בממסד הפוליטי-צבאי בישראל ישנם המבינים, כי איראן ובעלי בריתה יגיבו לתקיפה כזאת בשיגור רבבות טילים מלבנון ומסוריה לעבר ישראל, כי כל הצדדים יספגו הרס עצום וקורבנות רבים בנפש.
חשוב להדגיש, כי מלחמה גלויה עם איראן פירושה סכנת קיומית לישראל. העניין הוא שהכנות למלחמה נרחבת ומתמשכת כזאת, יוצרות הן עצמן פיתוי לשימוש בכוח הגרעיני לא רק כאמצעי אחרון, אלא גם כאמצעי מוקדם.
מכל הסיבות שנמנו לעיל, ותוך הערכת ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של מלחמה בין ישראל לאיראן על הכלכלה העולמית, ממשל אובמה ושותפיו (פסגת ה-1+5) הגיעו למסקנה שעדיף לחתום עם איראן על הסכם שיגביל את יכולות הפיתוח הגרעיני שלה. כך הגיעו המעצמות בתחילת אפריל להסכמה בדבר קווי המתאר של ההסכם, האמור להיחתם ביוני הקרוב.
מדיניות חסרת תוחלת
ממשלת נתניהו מבודדת לחלוטין בהתנגדותה להשגת הסכם עם איראן. הניסיונות הפתטיים של נתניהו להכליל בהסכם סעיפים כמו הכרת איראן בישראל, הבליטו עוד יותר את קריסת מדיניותו החותרת לעימות צבאי עם איראן.
אולם לא רק רעיון התקיפה הצבאית קרס. בשלבים מתקדמים של קריסה נמצאת גם התפיסה בדבר זכות ישראל לבלעדיות גרעינית.
הבחירה של המעצמות בהסכם סביר עם איראן והחלטתן לדחות את דרישת נתניהו להכנעתה הצבאית, חיזקו את הלחץ הבינלאומי דווקא על ישראל.
הוועידה הקודמת של המדינות החתומות על האמנה בדבר אי-הפצת הנשק הגרעיני, שהתכנסה ב-2010, סימנה את ישראל כמי שטרם אשררה אותה וקראה לפירוז המזרח-התיכון מנשק גרעיני. לקריאה זו שותפה גם איראן.
הברירה הקיומית הניצבת בבירור היא בין הצטיידות מדינות נוספות באזור בנשק גרעיני לבין אישרור ההצטרפות של ישראל לאמנה, העמדת מתקניה תחת פיקוח, והפיכת המזרח-התיכון כולו לאזור חופשי מנשק גרעיני ומכל סוגי הנשק להשמדה המונית.
אבישי ארליך
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
