בישראל אין מדיניות הדואגת למחוסרי הדיור, ואין איסוף נתונים על מספרם האמיתי של מחוסרי הדיור. כך קובע הדו"ח "לחסרי הבית אין כתובת" שפרסמה הבוקר (יום ג') האגודה לזכויות האזרח, לקראת כנס בנושא שיתקיים מחרתיים באוניברסיטת תל אביב. נתונים המתפרסמים במחקר מראים כי בישראל מספר מחוסרי הדיור בפועל גדול בהרבה ממספר מחוסרי הדיור הזכאים לטיפול.
מהמחקר עולה כי בישראל קיימים נתונים מספריים רק לגבי דרי רחוב, שהם אנשים אשר באופן מעשי מתגוררים ברחוב. נתונים מספריים אינם קיימים לגבי מחוסרי דיור, שהם אנשים אשר סובלים ממחסור בדיור קבוע, אך פעמים רבות מוצאים חלופות אחרות – בבתי חברים או בתנועה ממקום למקום. על פי הדוח, כל מי שאינו מצוי בהגדרה של דר רחוב, אינו נספר בנתונים.
דר רחוב, על פי הגדרות העבודה הסוציאלית, הנו מי שמלאו לו 18 שנים, מקום הלינה שלו הוא המרחב הציבורי והוא שרוי בהזנחה גופנית או נפשית והפרעות אישיות. ההגדרה אינה כוללת, לדוגמה, אם חד הורית לארבעה ילדים שהוצאה מביתה, ועוברת מבית לבית בין קרוביה. וכך קורה כי נתונים על כל שאר מחוסרי הדיור לא קיימים, והמחסור בנתונים מהווה תשתית משמעותית לכך שהמדיניות בתחום הדיור הולכת ונעלמת. מהמחקר עולה כי מספר דרי הרחוב, נכון לשנת 2007, עמד על כ-3,000 איש, אך קיימות רק 450 מיטות עבורם. על פי הנהלים, רשות מקומית צריכה להקים יחידת דרי רחוב אם ברחובותיה 15 דרי רחוב, אך 20 רשויות מקומיות לפחות אינן מקיימות את המוטל עליהן.
