דו"ח חדש של ארגון רופאים לזכויות אדם, פוליטיקות של ענישה, מנתח את השימוש שנעשה בבתי הכלא בישראל בבידוד. הדו"ח מצביע על כך שהשימוש בבידוד בישראל הולך ומתרחב זאת בניגוד למגמה במשפט הבינ"ל לזכויות אדם הרואה בבידוד עינויים וקוראת להגביל משמעותית את השימוש בבידוד ואף להפסיקו לחלוטין. על כך מסר בסוף השבוע העיתון "אל אתיחאד".
ארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א) שואף באמצעות דו"ח זה "להניע את גלגליו של תהליך אשר יקדם הגנה על זכויות כלואים המוחזקים בבידוד ולקדם איסור על השימוש בבידוד בבתי כלא בישראל. דוח זה מציג תמונת מצב עדכנית אודות מגמות השימוש בבידוד כלואים בבתי הכלא בישראל ומציע דרכים אופרטיביות להפסקת השימוש בפרקטיקה".
בידוד הינו צורת כליאה הפוגעת קשות בבריאות הנפשית והגופנית של הכלואים, הן לטווח קצר והן לטווח ארוך, ומהווה בנסיבות מסוימות עינויים. כאשר המשמעות היא הרחקת הכלוא משאר הכלואים, למשך 23-24 שעות ביממה, לעיתים לתקופה בלתי מוגבלת, תוך ניתוק הכלוא כמעט מכל מגע אנושי משמעותי ואינטראקציה חברתית. מדובר בפרקטיקה אכזרית אשר נוגדת באופן מהותי את הניסיון לשקם ולטפל בכלואים.
הפרק הראשון בדו"ח עוסק בסקירת מגמות השינוי העיקריות באיסור על בידוד במשפט הבינלאומי, ומתייחס בעיקר לשינוי החל בשנים האחרונות בהתייחסות הבינלאומית לבידוד, והקריאה הגוברת להגבלת השימוש בבידוד והפסקתו. שני השינויים החשובים ביותר היו: קביעת הדיווח המיוחד של האו"ם בנושא עינויים, בשנת 2011, כי בידוד מעל ל- 15 ימים מהווה עינוי או יחס או עונש אכזריים ומשפילים; אימוץ הנוסח המתוקן של כללי הסטנדרט המינימלי לטיפול באסירים, הידועים ככללי מנדלה, ע"י העצרת הכללית של האו"ם, בדצמבר 2015. בשונה מהכללים הישנים, הכללים המתוקנים מתייחסים באופן ישיר לבידוד ומכירים בהשפעתו השלילית על הכלואים, וקובעים בין היתר, איסור על בידוד ממושך או בלתי מוגבל ושבידוד ממושך הינו בידוד העולה על 15 יום. בנוסף, הם אוסרים בצורה מוחלטת על בידוד כלואים הסובלים ממוגבלות פיזית או נפשית.
הפרק השני בדו"ח דן בחוסר השקיפות והבקרה ביחס למידת השימוש של שב"ס בבידוד כלואים, ובהתרחבות היקף השימוש בבידוד בהליך הפרדה, כפי שהם באים לידי ביטוי בנתונים מספריים. שב"ס אינו אוסף נתונים כלל על החזקת כלואים בבידוד ענישתי. הנתונים היחידים שנמסרו ע"י שב"ס נוגעים לבידוד כלואים בהליך הפרדה, אשר מעידים על החזקה של שנים לחלק מהכלואים. בנוסף הנתונים מעידים על התרחבות והתחזקות היקף תופעת הבידוד בהליך הפרדה, דבר אשר מתבטא בהכפלת מספר הכניסות לבידוד בהליך הפרדה בשנתיים האחרונות ומחזק את החשד ששב"ס משתמש בבידוד זה באופן גורף ולא כמפלט אחרון. הפרק השלישי בדו"ח סוקר בהרחבה את המגמות השונות של השימוש בבידוד כלואים בישראל ע"י שב"ס ורשויות הביטחון.
הפרק הרביעי עוסק בניתוח המעורבות של אנשי רפואה באישור ותחזוק פרקטיקת הבידוד ודן בחובות האתיות של אנשי הרפואה ובאחריות ממסדי הבריאות על הפסקת הפגיעה במטופלים כלואים דרך בידוד: הכלואים המוחזקים בבידוד נפגשים בצמתים שונות באנשי הרפואה, אשר שיתוף פעולה מצדם עם רשויות הביטחוניות מאפשר לאחרונות להשתמש בבידוד ביד חופשייה ובגיבוי של המערכת הרפואית והרבה פעמים באישורה והכשרתה. שיתוף פעולה כאמור עומד בסתירה עם חובתם האתית והמקצועית של אנשי רפואה אשר אוסרת עליהם השתתפות בפרקטיקות פוגענית נגד מטופליהם כגון בידוד, ואף מחייבת אותם לפעול באופן אקטיבי להפסקתן. כעולה ממספר לא מבוטל של תיקים רפואיים של אסירים המתקבלים ברל"א, הפרקטיקה לפיה אנשי רפואה בבתי כלא נותנים כשירות רפואית לבידוד הינה דבר שבשגרה.
בשני הפרקים האחרונים משרטט הדו"ח את השינויים המבניים והערכיים הדרושים על מנת להוביל להפסקת השימוש בבידוד בבתי כלא בישראל: אנו סבורים כי על הקהילה הרפואית בישראל, בראשה משרד הבריאות, להירתם באופן פעיל ולהיאבק בבידוד כפרקטיקת כליאה בישראל, ולכל הפחות לאסור השתתפות רפואית בבידוד כלואים.
לדעת מחברי הדו"ח: "על משרד הבריאות, מוטלת אחריות כפולה הן כרגולטור בריאות במדינת ישראל והן כאחראי הישיר על מערך שירות בריאות הנפש לכלואים, לעמוד בחזית המאבק כנגד בידוד כלואים בבית הכלא. על מב"ן לפעול באופן עצמאי לפי סטנדרטים אתיים ורפואיים מקצועיים ללא תלות בשיקולי והגבלות המערך הביטחוני של שב"ס, ולנקוט בצעדים קונקרטיים להוקעת השימוש בבידוד כלואים. ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) ואיגוד הפסיכיאטרים בישראל מאגדים בתוכם אלפי אנשי רפואה המחויבים לקוד האתי של הארגונים, ומכאן כוחם של ארגונים אלה להשפיע הן על הקהילה הרפואית והן על מקבלי ההחלטות בנושאי רפואה ובריאות. על ארגונים אלה מוטלת גם האחריות להוביל מאבק כנגד הבידוד והשתתפות רופאים בו, ובמיוחד הר"י אשר הציבה את עצמה כמצפן לאתיקה הרפואית בישראל".
