בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לתהליך מואץ של פשיזציה בחברה הישראלית. בצד התהליכים החברתיים שהתגברו במיוחד לאחר 7 באוקטובר, אנו עדים להקצנה בחקיקת חוקים גזעניים ומפלים. דו"ח חדש של מרכז עדאלה ריכז מעל ל-30 חוקים שאושרו בין אוקטובר 2023 ליולי 2025 ואשר נועדו "להעמיק ולהדק את משטר האפרטהייד, השליטה והדיכוי כלפי כלל הפלסטינים הנמצאים תחת שליטת המשטר הישראלי מהים עד הנהר". לטענת מחברי הדו"ח, גל החקיקה אינו רק תגובה למלחמה; זה נדבך נוסף בהטמעת עליונות יהודית בתוך מבנה המדינה והמשפט.

בפתיחת הדו״ח נכתב כי החקיקה החדשה מושתתת על "עקרונות המשטר הישראלי המבוססים על עליונות יהודית בכל השטחים שתחת שליטתו". המחברים מתבססים על חוק יסוד הלאום שקובע כי "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". החוקים שנחקקו בתקופה זו אינם סטייה אלא המשך ישיר למגמה שהחלה עם חוק יסוד הלאום.  מטרתם היא לעגן מציאות של דין נפרד לפלסטינים וליהודים, בין אם מדובר בפלסטינים אזרחי ישראל או בתושבי מזרח ירושלים הגדה והרצועה.

ביטול מרחב הביטוי הפלסטיני

מרכז עדאלה מתאר כיצד הכנסת השתמשה באופן גובר בדיני המאבק בטרור ככלי להבחנה בין יהודים לפלסטינים, בדגש על יצירת פיקוח פוליטי צמוד על עצם הזכות לדבר, למחות או להביע מחשבה ביקורתית. אחד הביטויים החריפים לכך הוא תיקון 9 לחוק המאבק בטרור, המפליל "צריכה שיטתית ומתמשכת" של חומרי מדיה הקשורים לארגוני טרור במרחב הפרטי של האדם, ללא כל פרסום או קריאה לפעולה.

מדובר בהפללה של "דברים שבלב", ולכן כדי ליישם חוק כזה תצטרך המדינה לעקוב אחר אזרחים באמצעות "פעולות ריגול, מעקב וניטור פעילותם במרחב האינטרנטי" – פגיעה ישירה בחופש הדעה והפרטיות.

חוק נוסף שמצוין בדו"ח הוא איסור הכחשת אירועי 7 באוקטובר. החוק מטיל עונש חמור של חמש שנות מאסר על כל מי שיפרסם דברים שהמדינה תפרש כהכחשה או כהזדהות עם אירועי הטבח. בעדאלה מציינים כי החוק אושר על אף שישראל לא פרסמה עד היום שום תחקיר רשמי על האירועים עצמם. המשמעות לטענתם היא יצירת אזור שבו כל דיון, הטלת ספק, או אפילו ניסיון לאמת עובדות, עלולים להיחשב עבירה פלילית, תוך יצירת "אווירה של פחד והשתקה" המונעת כל ויכוח ציבורי אמיתי על האירועים והשלכותיהם.

גם מערכת החינוך הוכפפה למשטר דיכוי המחשבה: חוק איסור העסקת עובדי הוראה עקב הזדהות עם טרור, שחוקק בנובמבר 2024, מאפשר לפטר מורים ולשלול רישיונות הוראה על בסיס מידע שמעבירים השב"כ או המשטרה גם ללא כתב אישום. מרכז עדאלה מתאר זאת כצעד המעניק לדרג הפוליטי "סמכויות נרחבות ושיקול דעת בלתי מוגבל" לפגוע במורים ערבים בשל דעות שאינן תואמות את הנרטיב הישראלי הרשמי, תוך רמיסה של חופש אקדמי, חופש פוליטי וזכות התלמידים לשיח חינוכי מלא וביקורתי.

חקיקה פרסונלית

לפי עדאלה, אחד החוקים הקיצוניים ביותר בחומרתו הוא חוק גירוש משפחות מחבלים שחוקק ב-2024. החוק מעניק לשר הפנים סמכות לגרש פלסטינים, אזרחים ותושבים, על בסיס קשר משפחתי למי שנחשד במעורבות בטרור. החוק מאפשר התבססות על תשתית ראייתית רופפת: די בכך שהמדינה תטען כי על בן המשפחה "היה לדעת" על הכוונה לבצע פיגוע או כי הביע אהדה ברשת כדי שיהיה מגורש. מרכז עדאלה מזהיר שהחוק "יוצר מדיניות סטטוטורית של ענישה קולקטיבית", וכי האמצעי, הגירוש, הוא למעשה המטרה עצמה, ולא אמצעי לשמירה על הביטחון.

בין השאר מצוין בדו"ח סיפורה של סטודנטית למשפטים בת 22 מירושלים שקיבלה צו גירוש על סמך פרסומים ברשת, ועל כך שנעצרה עם אמה משום שענדָה שרשרת עם דמותו של לוחם פלסטיני שנהרג. המדינה עצמה בחרה שלא להעמידה לדין פלילי, אך השתמשה בעובדות אלה כעילה לגרשה. המקרה ממחיש כיצד החוק משמש כלי ענישה פוליטי שהופך את עצם הזהות הפלסטינית לסיכון בעיני המדינה.

בנוסף, הדו"ח מציין את תיקון 40 לחוק הכניסה לישראל, המאפשר למנוע כניסה מכל אדם שקרא לחרם, ביקר את ישראל או פנה לערכאות בינלאומיות נגדה. המשמעות, כפי שמציין הדו״ח, היא חסימת יכולתם של אזרחים פלסטינים בתוך ישראל ושל תושבי השטחים הכבושים לשתף פעולה עם גופים בינלאומיים, כולל גופי פיקוח של האו״ם. לטענת מחברי הדו"ח, חסימה זאת נועדה להגן על המדינה מביקורת לגבי אחריותה לפשעי המלחמה בעזה ובשטחים הכבושים. היא פוגעת בזכות הבסיסית של הפלסטינים להגן על עצמם דרך מוסדות בינלאומיים.

מסלול פלילי נפרד לפלסטינים

בחלק העוסק בזכויות בהליך הפלילי ובבתי הכלא, מציג הדו״ח תמונה מצמררת אפילו יותר. החקיקה החדשה מאפשרת תקופות כליאה ארוכות וניתוק מפגישות עם עורכי דין ומסמיכה את המדינה להחזיק עצורים בתנאים קשים ביותר. בין השאר מציין הדו"ח אלימות פיסית קשה, מניעת שינה, קור, היעדר טיפול רפואי, הטרדות מיניות וניתוק ממי שתייה.

תנאים אלו מכוונים כמעט בלעדית נגד פלסטינים המוחזקים במתקני כליאה בישראל. מדובר במנגנון רחב שמטרתו "ליצור מסלול פלילי נפרד" לפלסטינים, תוך פגיעה בשורה ארוכה של זכויות בסיסיות, ובהבניה של משטר ענישה המבוסס על מוצא אתני כקטגוריה משפטית.

הדו״ח מספק נקודת מבט על תהליך עמוק שקורה בישראל: שימוש בחקיקה כדי לייצר סדר משפטי שבו אזרחים יהודים ופלסטינים כפופים לשני מסלולי חוק שונים. מרכז עדאלה מתאר זאת כ"הידוק הרמטי של משטר העליונות האתנו-לאומית היהודית", בו "מצב החירום הביטחוני" משמש להצדקת פגיעה שיטתית בזכויות אדם ובחוק הבינלאומי.

הדין בישראל אינו רק ביטוי למציאות הפוליטית – הוא גם מייצר אותה. החוקים החדשים אינם תוצר לוואי של המלחמה או של ממשלת הימין. זה חלק חשוב בתהליך שבמסגרתו חותרת המדינה להגדיר מחדש למי יש זכויות וממי הן נשללות. התהליך מציב את הלאום היהודי כעיקרון משפטי עליון מעל עקרונות יסוד של שוויון, חירות והגנה על החיים.