קשה, ואפילו אי אפשר, לחגוג ששים שנה לשבועון שמאל רדיקלי שעה שישראל ממשיכה במלחמת הנקם וההשמדה שלה בעזה. בעת שאני כותבת את מאמרי הזה, סוף אוגוסט 2025, נמנים בעזה רבבות הרוגים מאש הצבא, רובם אזרחים, ובכללם לפחות 20 אלף ילדים וילדות, ומידי יום נוספים אליהם עשרות בני אדם, חלקם מבקשי סיוע שנהרגים בדרכם לתחנות החלוקה. רעב המוני שורר בעזה ותת-תזונה חריפה, הרס, ועוד הרס, ומחיקת תנאי מחיה, גירוש ומוות, וארבעים ושמונה חטופים-שבויים, חיים ומתים, עודם מופקרים שם בידי ממשלת החורבן שלנו.

אבל היות שהתכנסנו כאן לכבודו של שבועון "זו הדרך", אתמקד בעיתונאים העזתים שנהרגו, או חוסלו ברצועה בידי הצבא הישראלי, בעת מילוי תפקידם, במטרה למנוע מהם למלא אותו. אוגוסט היה קטלני במיוחד לעובדי תקשורת בעזה. ב-10 בחודש חוסל בתקיפה אווירית הכתב הבכיר של רשת אל-ג'זירה בעזה, אנס א-שריף, שעה ששהה באוהל העיתונאים הסמוך לבית החולים שיפא. יחד אתו נהרגו עוד ארבעה עובדי תקשורת. חיסולם עורר זעם וגינויים בתקשורת הגלובלית, כמו אצל הארגונים הבינלאומיים להגנה על זכויות עובדי תקשורת, המסתייגים מטענת ישראל כי א-שריף מילא גם תפקידים בחמאס. כעבור שבועיים תקף טנק של הצבא בירי פגזים את בית החולים נאסר בחאן יונס שבדרום הרצועה. בתקיפה, ובתקיפה חוזרת שכוונה למחלצים, נהרגו לפחות עשרים בני אדם, ביניהם ארבעה אנשי רפואה וחמישה עיתונאים וצלמי עיתונות. מרים אבו-דקה, עיתונאית וצלמת עצמאית נמנתה עמם. היא תיעדה בבית החולים, המוכר כאחד המרכזים הרפואיים הבודדים שעוד פועל באמצעיו הדלים, את המאמץ הרפואי להצלת ילדים שסובלים מתת-תזונה. עכשיו גם קולה הושתק.

לפי נתוני משרד העיתונות הממשלתי ברצועת עזה, מאז מתקפת חמאס הנפשעת בשבעה באוקטובר, נהרגו או חוסלו עד כה לפחות 242 עיתונאים ועובדי תקשורת. ארגוני העיתונאים הבינלאומיים מאשימים את הצבא בהפעלת טקטיקה של השתקת עיתונאים ועובדי תקשורת בעזה, כדי שלא ידווחו על ממדי הפורענות ופשעי המלחמה שהוא מבצע ברצועה. הם דורשים לכנס את מועצת הביטחון של האו"ם לדיון חירום בהפרות החוזרות ונשנות מצד ישראל של החלטת המועצה מ-2015, הקוראת למדינות להגן על עובדי תקשורת אשר פועלים באזורי מלחמה וסכסוך. עד כה לא קבעה מועצת הביטחון דיון בנושא, וספק אם יוחלט לכנס אותה לדון בו, מן הטעם הידוע לכול: הווטו האמריקאי הכל יכול. סימכו על הנשיא טראמפ.

שתיקת מרבית כלי התקשורת המרכזיים בארץ ביחס לשואת עזה היא בגידה בלתי נסלחת באתיקה העיתונאית ובצרכני התקשורת, וכתם מוסרי שלא יישכח להם. לכן, "זו הדרך" ושותפיו המעטים לעיתונאות המכבדת את זכות הציבור לדעת (גם כאשר חלקו הגדול מסרב לדעת את האמת) ממלאים תפקיד מוסרי-היסטורי כשהם מתעקשים להפר את קוד ההשתקה ולפרסם את הקולות והעדויות, המראות והנתונים המזעזעים והמבעיתים המתקבלים מעזה, ואשר הממשלה וצבאה מנסים למחוק ולהעלים באלימות בלתי נתפסת.

פתיחה בנימה אישית   

ב-17 בספטמבר 2019, יום הבחירות לכנסת ה-22, בתשע וחצי בערב, התייצבתי בקלפי שהתנדבתי לשמש בה כמשקיפה על ספירת הקולות מטעם חד"ש שברשימה המשותפת, שהתאחדה מחדש לקראת הבחירות. לאחר שהצגתי את עצמי הפנו אלי כל חמשת חברי הוועדה את פניהם בהבעת תמיהה, ואחת מהם שאלה: "מה את עושה במשותפת?". תהיתי: "מה השאלה?", והיא המשיכה: "אבל את לא ערביה". ברווח הזמן שנותר עד סגירת הקלפי ניסיתי להסביר למה חשוב בעיני שיהודים דמוקרטים יצביעו לרשימה המשותפת, אבל הרגשתי שאני מדברת לקירות, והשתתקתי. ספירת הקולות עברה עלינו בשקט, הוועדה הייתה יעילה וזריזה, ועד מהרה עברנו על פתקי ההצבעה ומצאנו ארבעה לרשימה המשותפת, רוב קולות למפלגת כחול-לבן, אחריה העבודה-גשר, ואילו הליכוד תפס את המקום הרביעי. לפני שנפרדנו הוצאתי את גיליון "זו הדרך" מסוף החודש הקודם ששמרתי בתיקי בדיוק לרגע כמו זה, והצעתי לה אותו כמזכרת ממני. היא הסתכלה על השער, קראה את הכותרת, ואמרה: "אולי בפעם אחרת".

בשער בלטה לעין הכותרת "סערת עודה", שסיכמה את תגובות דוברי מפלגות הליכוד וכחול-לבן לדברים שאמר איימן עודה בריאיון שהעניק לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות". בריאיון אמר עודה שאינו פוסל את הצטרפות הרשימה המשותפת לקואליציית מרכז-שמאל, והכרזתו תפסה את כותרות העיתונים ביום שלמחרת פרסומה. דבריו על הנושאים שיעסיקו את חד"ש בכנסת לכשתוקם, ושלדעתו עליהם להעסיק את הציבור כולו, לא עניינו את העיתונות המוסדית. ב"זו הדרך" נכתב באירוניה דקה ומרירה שלראשונה מאז הוקמה חד"ש (ב-1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית), זוכה אחד מראשיה, פעמיים בשבוע אחד, בכותרת ראשית בעיתון הנפוץ ביותר בישראל. אכן, מאורע יוצא דופן על רקע ההתעלמות התקשורתית הכללית מהרשימה המשותפת ומקמפיין הבחירות שלה, אגב זלזול בבוחרים הערבים-פלסטינים, ותוך שיבושים מביכים בהגיית שם הרשימה המשותפת, אם בכוונה אם מתוך בורות.

כבר במוצאי יום הבחירות ידענו על הצלחת הרשימה המשותפת, ולפי תוצאות האמת היא הפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת עם 13 מושבים. ב"זו הדרך" יוחסה ההצלחה גם להצבעה היהודית שגדלה ביותר משליש לעומת נתוני ההצבעה לשתי הרשימות הערביות בסבב הבחירות שהתקיים רק חצי שנה קודם לכן, ובהן הן קיבלו יחד 10 מנדטים בלבד. אני משערת שלקחי ההצלחה של הרשימה המשותפת באותו סבב בחירות יניעו, ואולי כבר ממריצים את התחדשותה של הרשימה, לקראת הבחירות הצפויות בשנה הבאה.

פתחתי בסיפור זה כיוון שהזיקה המפלגתית ההדוקה של "זו הדרך" לחד"ש ולמק"י המוציאה אותו לאור, היא המאפשרת את הופעתו העקבית והסדירה של השבועון לאורך כל שנותיו, ומאפיינת את הקו האידאולוגי שהעיתון מזוהה אתו. אך בו בזמן אותה זיקה פוליטית ואידאולוגית מאתגרת את מערכת "זו הדרך" להוכיח שהיא לא ביטאון, או לא רק ביטאון מפלגה, אלא שבועון המחויב לעיקרי המרקסיזם, אך גם לאתיקה העיתונאית האוניברסלית.

הדפוס הוא המסר     

בפתח גיליון יובל ה-50 של "זו הדרך" התייחסה תמר גוז'נסקי לשבועון המודפס וכתבה: "המספידים את המילה המודפסת משוכנעים שזמנה עבר, וכי את מקומה תפסו מרחבי המרשתת. 'זו הדרך' לא זנח גם אופן זה של פרסום אולם השבועון ממשיך להופיע בדפוס, גם אם בפשטות ההולמת את המסר של דיבור לא מצועצע על העיקר, כמו גם את האמצעים הכספיים המצומצמים".

חלף עשור, והשבועון מתמיד לראות אור בדפוס שבוע אחר שבוע, באותה פשטות ההולמת את המסר, אבל עם תוספת חדשנית של צבע. ומאז עד היום הוא מופץ בהפגנות של גוש השמאל כאילו היה פנזין חתרני העובר מיד ליד באסיפת פועלים סוערת.

גם המסר נשאר נאמן לנושאים הפוליטיים והאקטואליים שהעסיקו את "זו הדרך" מראשית הדרך, ובהם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני והכיבוש מאז 67'; מאבקי עובדים ועובדות; אפליית המיעוט הערבי-הפלסטיני; ביקורת הקפיטליזם; הקיפוח העדתי; זכויות נשים; וגם דיווחים מרחבי העולם הסוציאליסטי. הנושאים הנבחרים האלה, המיוחדים בחלקם למציאות הישראלית, נבלעים כיום בחור השחור שאליו אנחנו נשאבים מאז טבח שבעה באוקטובר, ומעט מקום נותר לנושאים מליבת הסוציאליזם שאחד החשובים בהם הוא מצב השמאל עצמו.

המדיה החברתית היא המסר החדש

נראה, וזו התרשמותי, ש"זו הדרך" מצא את הפתרון לדילמה של "ביטאון או עיתון" בבידול השבועון המודפס, שזיקתו למפלגה ברורה, מאתר "זו הדרך". האתר המקוון, הצעיר והדינמי, נגיש לקהלי יעד חדשים שחלקם הגדול לא זוכר את המאה ה-20, הודות לשימוש שוטף ועדכני במדיה החברתית על כל צורותיה. בכך הוא מצטרף לרשתות ולעיתוני השמאל העקבי במערב שתורמים לא מעט למה שמסתמן כהתחדשותן או תחייתן של תנועות סוציאליסטיות.

זה קורה שעה שמפלגות שמאל ומרכז-שמאל מבוססות באירופה ובארצות הברית כמו פודמוס בספרד, סיריזה היוונית, או המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית נחלשות. במדינות כמו דנמרק, בלגיה, נורבגיה, צרפת וגרמניה, מתעורר השמאל הרדיקלי כתנועת התנגדות לימין הפשיסטי המתחזק הודות לתמיכה שהוא מקבל גם ממעמד העובדים. בארצות הברית נתקבלה הצלחתו של זוהרן ממדאני, מועמד המפלגה הדמוקרטית וחבר בתנועת הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה, שיתמודד בבחירות לראשות עיריית ניו יורק בבחירות נובמבר הקרובות, כזריקת עידוד לתנועה הפרוגרסיבית שבהנהגת ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז. בבריטניה עסוקים ג'רמי קורבין וזארה סולטאנה, שניהם חברים בכירים לשעבר במפלגת הלייבור, בהקמת מפלגת שמאל חדשה. קהל יעד חשוב של התנועות החדשות הם משתמשי המדיה החברתית שמפיצים במיומנות דיגיטלית את המסרים הפוליטיים והאידאולוגיים שלהם, בין אם הם תומכים בהם או מתנגדים להם.   

ובכל זאת, ולמרות ההכרה ביתרונות המדיה הדיגיטלית בהפצת מסרים ובטיפוח קהילות, המפגש בין העין הקוראת לדף המודפס והמרשרש הוא חוויה שאין לוותר עליה. חשוב לשמור מכל משמר על המילה המודפסת, על העיתון המודפס, ובהקשר שלנו – על השבועון "זו הדרך". המילה המודפסת, כפי שכתב מרשל מקלוהן בספרו "גלקסיית גוטנברג", אפשרה את קיומו של החושב הפרטי, האישי, המוח שיכול להתרכז, לנתח ולשקול. הוא סבר שהחשיבה שלנו בעת קריאת טקסט מודפס שונה ומעמיקה יותר מזו המתפזרת במרחב האלקטרוני. עלון חברתי או פוליטי, עיתון שמאל עצמאי או כתב עת בדפוס, הם תשובה מרובת שורשים עמוקים לתקשורת התאגידית. הם אנטי-פשיסטיים במהותם, ויש להם ניסיון של מאות שנים במאבקים נגד משטרים אפלים. לכן הם נכס שאין לוותר עליו. הדפוס, כתב מקלוהן, יצר את "הפרסונה המודפסת", את אלה מאתנו שהקריאה והכתיבה מגדירים אותם, והם סומכים על העין יותר מאשר על האוזן. למרבה המזל יש עוד א.נשים כאלה.

המאמר פורסם בגיליון המיוחד לציון 60 שנה ל"זו הדרך":

https://zoha.org.il/wp-content/uploads/2026/01/ZoHaderekh60.pdf