אחדות מעמד העובדים במערכות נגד הניצול בידי ההון, להגנת זכות ההתאגדות, לשכר הוגן, לשירותי בריאות וחינוך ברמה ראויה, לדיור בהישג יד, כמו גם לשלום, לשוויון, לדמוקרטיה ולסוציאליזם – הייתה ונותרה תמצית מהותו של יום הסולידריות הבינלאומי, ה-1 במאי.
בישראל, כמו ברחבי העולם הקפיטליסטי, לאי–השוויון החברתי המעמיק יש גם צביון לאומי ומגדרי של גזענות, אפליה והדרה. שכרם של עובדים ערבים נמוך יותר והאבטלה בקרבם גבוהה יותר. הנשים, ובעיקר הנשים הערביות, מתקשות למצוא עבודה ושכרן נמוך יותר משכר הגברים.
ממשלת הימין בראשות נתניהו משלבת תקציב מלחמתי המממן ברוחב לב את ההתנחלויות, עם הטבות להון, שחיקה בשכר הריאלי ודחיקתן של עוד רבבות משפחות לחיים מתחת לקו העוני. ממשלה זו פועלת להנצחת הכיבוש, שהוא אסון לשני העמים, ומשלמת מס שפתיים בלבד לשלום.
ממשלת ההפחדה הלאומית מנסה לתרץ את התחמקותה מהסדר מדיני בתירוצים שונים, והאחרון עד כה – הסכם הפיוס שהושג בין תנועת פת"ח לבין תנועת החמאס. מק"י מעריכה, כי הפיוס הפנים–פלסטיני והכללת כל הפלגים הפוליטיים במסגרת אש"ף ועל בסיס תכניתו המדינית – הם תרומה לסיכוי להשגת הסדר בדרכי שלום של הסכסוך רב השנים.
מרכיבי ההסדר המדיני ידועים זה מכבר: פינוי כל השטחים שנכבשו ביוני 1967, כינון מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל, ופתרון בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם.
שלום צודק, שוויון וצדק חברתי הם יעדים משלימים. המפלגה הקומוניסטית הישראלית שבה ומעלה אותם ברמה גם ב-1 במאי 2014.