מזיכרונותיו של חנוך סולודר (1979-1919)
חנוך סולודר נולד בשנת 1919 בעיירה יהודית באזור קייב (אוקראינה). לאחר מות אביו, עלתה המשפחה לארץ. חנוך היה אז נער בן 13. החל ללמוד בבית ספר בפתח-תקווה, אך לאחר מחצית השנה יצא לעבוד כפועל בפרדס.
בזיכרונותיו, המצויים בארכיון של רות לוביץ', סיפר חנוך סולודר על שנות המחתרת:
"הגעתי מברית-המועצות לארץ קפיטליסטית, שלא ידעתי מה בדיוק קורה בה. ידעתי שיש בעיות בין יהודים לערבים. הצטרפתי לתנועת הנוער העובד. לאחר זמן קצר הצטרף לתנועה יוסף שניצר, ואנחנו התיידדנו. פעם אמרתי ליוסף, שהנוער העובד אינו בשבילנו, כי אנחנו נוער פרולטרי. הצעתי לו אז לעבור למפלגת פועלי ציון, ששמעתי עליה, אם כי לא ידעתי בדיוק מה דרכה.
כמובן שלא היה לי מושג, שיוסף שניצר היה כבר אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי, שפעלה במחתרת. יוסף הסביר לי בסבלנות רבה, שפועלי ציון איננה מפלגה קומוניסטית, וכי ישנה בארץ מפלגה קומוניסטית, ואז הוסיף בלחש, כי היא פועלת באופן לא-לגאלי.
כבר אז, כאשר עדיין לא הצטרפתי לנוער הקומוניסטי, המשטרה הבריטית בפתח-תקווה שמה עלי עין. אחר-כך הסתבר לי, כי המדריכה בנוער העובד הלשינה עלי שאני קומוניסט.
בינתיים, יוסף שניצר הביא אותי אל אביו, שהיה חבר מפלגה ודיבר אידיש, והסביר לי על המפלגה הקומוניסטית. בעקבות השיחות האלה הצטרפתי ב-1934 לנוער הקומוניסטי. זה קרה שנתיים לאחר שעליתי לארץ.
הקבוצה שלנו בנוער הקומוניסטי הייתה נפגשת בצריפון, שניצב בסביבות רחוב מקווה ישראל. המדריכה שלנו, יעל גרזון, העבירה לנו סקירות פוליטיות ולימדה אותנו, איך להסביר את עמדותינו לנוער העובד ואיך להתנהג במקומות העבודה. באותן שנים, קומוניסט היה צריך לקבל אישור מהמפלגה לעזוב את מקום עבודתו.
במקביל לפעילות בנוער הקומוניסטי, המשכתי לפעול גם בתנועת הנוער העובד, שפעילותה הייתה לגאלית. תפקידי היה לנהל ויכוחים עם חברי הנוער העובד, אך לא לתת למדריכים עילה לזרוק אותי מהתנועה.
באפריל 1936 הוחלט, כי מאחר שבירושלים אין חברים של הנוער הקומוניסטי, הטילו עלי ועל חבר נוסף לנסוע לירושלים ולהפיץ שם כרוזים. שמתי את הכרוזים מתחת לחולצה ונסענו לירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בירושלים. כאשר הגענו לכתובת שנמסרה לנו, ראיתי גבר יושב במרפסת ומסרתי לו את הכרוזים. להפתעתי, הגבר התגלה כשוטר ערבי, הקשור לבולשת הבריטית. חברי, שהכיר את ירושלים, הצליח להימלט, ואילו אותי עצר השוטר והוביל אותי לבית המעצר במגרש הרוסים.
מאחר שטרם מלאו לי אז 18, נחשבתי קטין, ולכן העבירו אותיללשכת הסעד שטיפלה בנוער עבריין. העובדת במקום ניסתה לדלות ממני, מה היה שם הנער השני, וזאת לאחר שבחקירת המשטרה סירבתי לומר את שמו. מאחר שתפסו אותי עם הכרוזים, לא היה טעם להעמיד פנים, ולכן בשיחות עם השוטרים ועם העובדת אמרתי בגלוי, מה צריך לעשות בארץ.
העמידו אותי למשפט בירושלים. מאחר שהייתי קטין, הביאו לבית המשפט מורה מבית הספר שבו למדתי רק חצי שנה, וביקשו ממנה להסביר, מדוע הפכתי קומוניסט. אותה מורה רקחה סיפור, לפיו הצטיינתי במתמטיקה, ומשום שלא הייתה לי אפשרות להמשיך ללמוד – נעשיתי קומוניסט. בשל העדות הזאת, השופט לא הטיל עלי מאסר בפועל, אלא מאסר על תנאי לשנתיים, וחייב אותי להתייצב במשטרה מדי שבוע. כך יצאתי לחופשי לאחר ששה ימי מאסר.
חזרתי לפתח-תקווה והמשכתי בפעילות. אך הייתה בעיה: מאחר שהייתי במאסר, נחשבתי "שרוף", והיה עלי להימנע מלפגוש חברים, כדי שהמשטרה לא תשים עליהם יד. אפילו את החברה שלי אסרו עלי לפגוש.
האווירה הציבורית אז הייתה נגד המפלגה, ולקומוניסט היה קשה לקבל עבודה. אבל אני הסתדרתי, משום שהייתי פועל טוב. עבודתי הייתה כה טובה, שכאשר נעצרתי בפעם השנייה והשלישית, הפרדסן בפתח-תקווה, שאצלו עבדתי, ואשר היה מנוול רציני, בא למשטרה לבקש שישחררו אותי, כי אני נחוץ במקום העבודה.
בשנת 1938 שוב אסרו אותי, והפעם נשפטתי לשלושה חודשי מאסר בכלא עכו. בשנת 1940 אסרו אותי יחד עם שורה של מנהיגים במפלגה. זה היה מעצר מנע לפי החוק הבריטי. הוחזקתי בכלא מזרעה במשך שנה תמימה ללא משפט.
בכלא מזרעה, בו היו כלואים לחוד יהודים וערבים, התנאים היו סבירים, יחסית לבתי כלא אחרים: קיבלנו שם ספרים ועיתונים ויכולנו לקנות בקנטינה. כלואים היינו אז יחד 15 קומוניסטים וניהלנו מעין קומונה בכל הקשור בחבילות מזון ובסיגריות".
***
לאחר ששוחרר מהכלא, התנדב סולודר לצבא הבריטי, שלחם בצבא הנאצי בצפון אפריקה, בפיקודו של רומל. בהמשך השתתף בפלישה של הצבא הבריטי לאיטליה. אונייה בריטית, שבה הפליג, הופצצה וחיילים רבים נספו, אך סולודר ניצל.
לאחר הקמת המדינה, עבד סולודר כבוחן רכב ובתנובה. בכל מקום עבודה ארגן מאבקים איגוד מקצועיים והשיג לחבריו לעבודה תנאים משופרים. ניסיונו במאבקי הפועלים הפך אותו למומחה בתחום ולמי שייעץ לעובדים במאבקיהם.
סולודר היה הנפש החיה בסניף פתח-תקווה של מק"י במשך שנים ארוכות וריכז בו את הפעילות הפוליטית והארגונית. וכפי שכתבה רעייתו יהודית סולודר בדברים לזכרו: "הוא ידע לדרוש מאחרים, אבל גם מעצמו".
