המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן לא מתקדם, כל צד עושה שרירים ואיום המלחמה האזורית חוזר, ובגדול. ישראל מעולם לא כיבדה את הפסקת האש בלבנון ובשבועיים האחרונים אנו עדים למספר גדל של אזעקות ביישובי הצפון. האיראנים חוסמים את מיצרי הורמוז, טראמפ חוסם את החסימה האיראנית. השבוע המצב החריף עד כדי ירי טילים איראניים לעבר איחוד האמירויות.

בחדשות מדווחים מפי גורם ישראלי בכיר על אודות "הערכות ישראלית-אמריקאית למערכה קצרה באיראן". כמה קצרה? האם שנתיים וחצי של מלחמה לא הספיקו לנתניהו ולטראמפ? בצד זאת דיווחו בחדשות כי "לפי הערכת המודיעין האמריקאי המלחמה לא עיכבה את יכולתה של איראן לייצר נשק גרעיני". לפי דיווח ברויטרס, אם איראן תבחר לייצר נשק גרעיני יהיו נחוצים לה בין 9 חודשים לשנה. זו הערכה זהה לזו שפורסמה לאחר המלחמה באיראן ביוני אשתקד.

על דפי "זו הדרך" נכתב רבות על כך שהמערכה האמריקאית-ישראלית נגד איראן לא נועדה לשרת את ביטחונם של תושבי האזור, ובטח שלא נועדה להציל את העם האיראני מעול שלטון האייתוללות הדכאני. אנו נמצאים במערכה אימפריאליסטית שנועדה לחזק את ההגמוניה האמריקאית באזור בממשק כוח עולמי. מאחוריה נמצאים אינטרסים צרים של גורמים פרטיים ופוליטיים – כוח, כסף, כבוד, שליטה.

בינתיים המציאות בישראל עצמה היא של קריסה. אנשים טרם חזרו לשגרת עבודה וכבר מתכוננים למלחמה הבאה; יוקר המחייה עולה; אלימות נוער רצחנית הפכה דבר שבשגרה; וזכויותינו האזרחיות מצטמצמות. בשטחים הכבושים מחריף טרור המתנחלים, אך אלוף פיקוד מרכז מסביר שאינו מורה על בלימת המחבלים היהודים בשל "השלכות סוציולוגיות". על סיום הכיבוש והלחימה בעזה כבר מופרך לדבר.

הבחירות שאולי יהיו

בתוך הכאוס הישראלי, בין עוגת חבל התלייה של בן-גביר לדבריו של סמוטריץ' לפיהם "ישיבה בממשלה עם מנסור עבאס גרועה יותר מ-7 באוקטובר", רבים מנסים למצוא נחמה בכך שבבחירות שייערכו השנה יהיו חילופי שלטון. זאת למרות הסימנים הרבים לכך שממשלת נתניהו תעשה הכל כדי לדחות את הבחירות. אך בזמן שהממשלה עוסקת יום וליל בביצור שלטונה באמצעות עוד מלחמות ואלימות, ועל הדרך הורסת לנו את החיים, באופוזיציה עסוקים במלחמת התשה – מי יותר ימני.

נפתלי בנט, מועמד האופוזיציה המוביל לראשות הממשלה, התרברב בטלוויזיה וטען שהממשלה הנוכחית היא בפועל "ממשלת שמאל" (!). הוא חוזר שוב ושוב על עמדתו שיסרב להסתמך בקואליציה שלו על מפלגות לא ציוניות. בנט אף הגדיל לעשות וטען כי נושא המדינה הפלסטינית הוא "לא מעניין". השבוע התייחס בנט גם לתוכנית העלובה "הסל של המדינה" של שר הכלכלה ברקת ורשת הסופרים קרפור. לפי בנט הבעיה המרכזית היא שהתוכנית מחרימה בפועל את חצי מיליון מתנחלים שחיים (בניגוד לחוק) בשטחים הכבושים.

מהנהגת האופוזיציה הציונית איננו שומעים מילת התנגדות למלחמת הנצח המיותרת והבזבזנית שכל מטרתה היא לשמור על שלטון הימין המושחת. אנחנו שומעים רק על הצורך להיות התקפיים יותר ולהוביל ל"הכרעה". אנו לא שומעים מפיה ביקורת על הזילות בחיי אדם שלא שיפרה אפילו במעט את תחושת הביטחון פה, אלא רק על הצורך בגיוס של חרדים. אנו לא שומעים מהם מילה על הצורך בחיים משותפים של יהודים וערבים שבכוחם להוביל לשלום, לביטחון ולשגשוג לכולם. במקום זאת מדברים רק ציונית: נשב רק עם ציונים, לא נסתמך על לא ציונים.

התעקשות האופוזיציה לתקוף את נתניהו מימין מאכזבת, אך לא מפתיעה. זה שנים שנתניהו מבצר את שלטונו הודות לאופוזיציה ציונית חלשה וחסרת מעוף. הדמיון הפוליטי של מרבית הפוליטיקאים בישראל הוא כה צר שזה כואב. בנט ושותפו הזחוח לפיד לא מבינים שבלי לספק חלופה מהותית לנתניהו, העתיד הפוליטי שלהם יהיה קצר כמו משך הזמן של "ממשלת השינוי". צל חיוור של נתניהו יכול לשרוד לפרק זמן מוגבל בלבד. לצערי נראה שגם שאר חברי האופוזיציה הציונית לא למדו את הלקח הזה.

אך ישנם עוד במרחב הישראלי מקומות שבהם אפשר להרגיש רוחות שינוי. כאלה היו למשל צעדות 1 במאי בנצרת ובתל-אביב בשבוע שעבר. אלפי יהודים וערבים צעדו יחד ודרשו שלום, שוויון, רווחה וסולידריות מול הניצול, הכיבוש והקפיטליזם. מול אלה המתעקשים לבצר דה-לגיטימציה לשותפות עם ערבים בממשלה, בנצרת התעקשו על מאבק משותף ערבי-יהודי. מפעים לראות שוב כל שנה את ההמונים המסרבים להיכנע ומתעקשים לטפח תקווה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/145045/