מאז הידקה ישראל את המצור על רצועת עזה בשנה שעברה, כלואים בה מאות סטודנטים פלסטינים שאינם יכולים להגיע למוסדות לימודים בגדה ובחו"ל. כך נאמר בדו"ח מיוחד שפרסם הארגון לזכויות האדם "בצלם" היום (ה') בשעות אחר הצהריים. בכך פוגעת ישראל לא רק בזכותם האינדיבידואלית של תושבי עזה לרכוש השכלה, אלא גם, באופן מצטבר, בחברה הפלסטינית כולה, שאפשרויות הפיתוח נחסמות בפניה. הפגיעה בסטודנטים נוספת על פגיעות קשות אחרות של המצור. לישראל שליטה בלעדית כמעט בגבולותיה של עזה, ובמדיניותה היא מועלת בחובותיה לפי המשפט הבינלאומי.

בעזה פועלות שלוש אוניברסיטאות ובהן היצע מצומצם למדיי של תוכניות לימוד לתואר ראשון. כך למשל, אין בעזה תוכניות לימוד לריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, רפואת שיניים ותחומים רבים נוספים. היצע תוכניות הלימוד לתואר שני מצומצם עוד יותר ולא קיים כלל מסלול לימודים לדוקטורט.

בשל ההיצע המצומצם של תחומי הלימוד ברצועה פונים סטודנטים רבים ללימודים בגדה המערבית ובחו"ל. מאות סטודנטים מעזה התקבלו השנה לתוכניות לימודים במוסדות אקדמיים בגדה ובחו"ל, אך למעט מקרים חריגים, מונעת מהם ישראל להגיע למוסדות אלו. רבים מן הסטודנטים הלכודים בעזה כבר החלו את לימודיהם בחו"ל ונתקעו ברצועה כשהגיעו אליה לחופשה. מספרם המדויק של הסטודנטים הלכודים ברצועה אינו ידוע, משום שמאז ינואר השנה חדלה הוועדה האזרחית בעזה לקבל בקשות מעבר מסטודנטים. עם זאת, מנתוני הארגון לזכויות האדם "גישה" עולה כי מדובר במאות סטודנטים. כבר בשנת 2000 הטילו רשויות המדינה איסור גורף על יציאתם של תושבי הרצועה אל מחוצה לה לשם לימודים, אולם על אף האיסור אפשרו את יציאתם של סטודנטים מעטים. מאז הידוק המצור החמיר המצב עוד יותר.

סירובה של ישראל לאפשר יציאת סטודנטים הוא גורף ואינו מותנה בבחינה אינדיבידואלית של המקרים, ומהווה לפיכך ענישה קולקטיבית. באוגוסט 2007 דחה בג"ץ את עתירתם של עמותת "גישה" ושל סטודנטים שהתקבלו ללימודי ריפוי בעיסוק בגדה המערבית, לאפשר לאחרונים לצאת מהרצועה. מדובר כאמור במקצוע שלא ניתן לרכוש ברצועה. הנימוקים לדחיית העתירה היו השתייכותם של הסטודנטים לקבוצת הגיל 35-16, אותה הגדירה מערכת הביטחון כקבוצת סיכון, וקיומו של סכסוך מזוין בין קבוצות חמושים בעזה לבין כוחות הצבא הישראליים. בית המשפט סירב להורות למדינה לבחון באופן פרטני בקשות מעבר של סטודנטים, ובכך אישר את מדיניות הסירוב הגורפת של המדינה.

במהלך החודשים האחרונים עלה לכותרות העיתונים סיפורם של שבעה סטודנטים מעזה שהתקבלו לתוכנית המלגות היוקרתית "פולברייט", הממומנת על-ידי הממשל האמריקאי ולא הורשו לצאת מהרצועה. מצוקתם של השבעה נידונה בהרחבה לאחר שמנהלי תוכנית המלגות עוררו סערה כשהחליטו לשלול את המלגות מן הסטודנטים משום שישראל אינה מאפשרת להם לצאת מהרצועה. בעקבות ביקורת שנמתחה על הממשל האמריקאי בעניין זה התערבה בעניין שרת החוץ האמריקאית, קונדוליסה רייס, וההחלטה בוטלה. לאחרונה נשלחו פקידים אמריקאים במיוחד למעבר ארז כדי לאפשר לסטודנטים אלה להגיש בקשה לאשרת שהייה בארצות הברית. פתרון יוצא דופן זה הוצע לשבעה סטודנטים בני מזל, אך מאות סטודנטים אחרים עדיין כלואים ברצועה וממתינים לפתרון כולל.

באוגוסט 2005 הסיגה את ישראל את כוחותיה הצבאיים מרצועת עזה וכן פירקה את ההתנחלויות שהקימה בה. על אף הפינוי, ישראל עדיין שולטת שליטה מוחלטת כמעט בהיבטים מרכזיים של חיי הפלסטינים ברצועה. כל מעברי הגבול של עזה נתונים לשליטה ישראלית ישירה, מלבד מעבר רפיח, בו שולטת ישראל באורח חלקי ועקיף בלבד. ישראל שולטת גם במרחב האווירי ובמרחב הימי של רצועת עזה, בניהול מרשם האוכלוסין והליכי איחוד המשפחות, ובמעבר הסחורות לרצועה וממנה. מאז השתלט חמאס על המוסדות השלטוניים ברצועה, באמצע שנת 2007, הידקה ישראל את המצור על עזה.

למצור ולסנקציות שנלוות לו השלכות חמורות על חיי התושבים ברצועה, ובכללן מחסור במזון, בחשמל, בתרופות ובטיפול רפואי, ופגיעה חמורה בחופש התנועה, באפשרויות הפרנסה ובאפשרות לרכוש השכלה.

האיסור על יציאה ללימודים בחו"ל, פוגע כאמור לא רק בזכותם האינדיווידואלית של הסטודנטים להשכלה, אלא גם בכלל החברה ברצועה, שאפשרויות הפיתוח נשללות ממנה. כתוצאה מהאיסור המתמשך על יציאת סטודנטים ללימודים מחוץ לרצועה נוצר מחסור חמור בכוח אדם מיומן. בין השאר חסרים ברצועה רופאים מומחים בתחומים שונים ובעלי מקצועות פרה-רפואיים.

לדברי "בצלם" ישראל אינה רואה עצמה מחויבת לאפשר לסטודנטים לצאת מהרצועה ללימודים בגדה המערבית ובחו"ל. במסגרת עתירה לבג"ץ שהגיש בחודש אפריל השנה סטודנט מעזה בשיתוף עם המוקד להגנת הפרט, טענה המדינה בתגובה מקדמית, כי לפי פסיקת בית המשפט לתושבי עזה אין זכות קנויה להיכנס לישראל אף כשהם נזקקים לטיפול רפואי אשר איננו זמין ברצועה, ומכאן קל וחומר שאין המדינה מחויבת לאפשר את מעברם של סטודנטים ללימודים בחו"ל.

אולם, כאמור לעיל, ישראל ממשיכה גם לאחר יישום תכנית ההתנתקות לשלוט במישרין על היבטים רבים של חיי הפלסטינים ברצועת עזה. היקפה הנרחב של שליטה זו יוצר בסיס סביר להנחה כי דיני הכיבוש חלים על ישראל, ומכאן שישראל נושאת באחריות כוללת לביטחונם ולרווחתם של האזרחים ברצועה, ובכלל זה ליכולתם לממש את הזכות לגישה לחינוך והשכלה.

המשפט ההומניטארי הבינלאומי מאפשר אמנם במקרים מסוימים הטלה של מגבלות על חופש התנועה מסיבות ביטחוניות. אולם, על המגבלות להיות מבוססות מבחינה חוקית ומצומצמות למינימום ההכרחי ובהתאם לצורך הביטחוני. מניעה גורפת של מעבר סטודנטים מעזה לגדה או לכל מקום אחר עולה לכדי ענישה קולקטיבית אסורה, ואינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.

אחריותה של ישראל למימוש הזכות לחינוך ברצועת עזה תקפה גם אם נניח שדיני הכיבוש אינם חלים ברצועה. זאת בשל שליטתה במעבר לגדה המערבית ושליטתה החלקית ביציאה לחו"ל ובהתבסס על המשפט הבינלאומי לזכויות האדם. אחריותה של ישראל נגזרת גם משליטתה בת ארבעים השנה במערכת החינוך ברצועה ומההזנחה החמורה בה נקטה לאורך תקופה זו. הזכות לחינוך מעוגנת במפורש בסעיף 13 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966. זכותו של אדם לעזוב את ארצו שלו מעוגנת בסעיף 12 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. ישראל חתמה על שתי האמנות הללו ואשררה אותן.