'הטרלול הפרוגרסיבי', צמד מילים שהפך שגור בשיח האינטרנטי בשנים האחרונות, מנסה לתאר דוגמטיות או קיצוניות רעיונית. אך בפועל מגדיר כמעט כל דבר שמזכיר שמאל, סוציאליזם או שוויון וזכויות אדם, כטרלול פרוגרסיבי שיש להתנער ממנו. כדי להיאבק בו, הוקמה בישראל הוצאת הספרים הימנית שיבולת שפרסמה ספרים כמו "המוות המוזר של אירופה", ו-"הקרב על המערב" שכתב המשפיען הימני דאגלס מארי, וכמו ספרו של גדי טאוב "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית".
אירועים ברוח אנטי-פרוגרסיבית נערכו בשנים האחרונות. האחרון והבולט ביניהם היה כנס עם פעיל הימין הקיצוני והאנטישמי האנגלי טומי רובינסון, אותו הזמין לביקור בישראל באוקטובר 2025 שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי (ליכוד). רוביניסון צוטט אומר: "אני מתבייש להגיע לכאן כאזרח בריטי כשאני יודע שהממשלה שלי בגדה בכל אחד מכם, בגדה במדינתכם". דברי התוכחה שלו נועדו כמובן לשרת את הימין הקיצוני באנגליה ואת מפלגת רפורמה הפופוליסטית-ימנית לקראת הבחירות הבאות.
ספרו החדש של סמנכ"ל התוכן לשעבר של סניף אמנסטי בישראל, הסוציולוג ופעיל זכויות האדם יריב מוהר – "כשלי הפרוגרסיביות: קריאה להומניזם מעשי" (הוצאת קרן ברל כצנלסון) משלב ניתוח בסיסי של רעיון "הנעורות" (Wokeness), הצעות אסטרטגיות פוליטיות לשמאל הפוליטי וביקורת על אמנסטי הבינ"ל. בספרו כתב: "מאז שביעי באוקטובר 2023, 'אמנסטי אינטרנשיונל' הקלה ראש בזוועות שעברו ישראלים במגוון דרכים סמויות וגלויות ובמקביל קידמה נרטיב חד צדדי של הסיטואציה בישראל ובשטחים הפלסטיניים". בכירים בהנהגה הבינ"ל של אמנסטי הביעו התנגדות למסמכי מדיניות ולאירוע אינטרנטי שערך הסניף הישראלי עם הפעיל העזתי המתנגד לארגון החמאס פואד אחמד אל-ח'טיב ב-2024, ואף נאמר למארגנים הישראלים כי מסמכי המדיניות והאירוע המוזכר מנוגדים למדיניות הבינ"ל של הארגון. מזכ"לית אמנסטי הבינ"ל אינס קלמר הודתה בחד הצדדיות שהארגון נקט וספגה על כך ביקורת ציבורית. השכנוע העמוק בנרטיב הפרוגרסיבי של אמנסטי לא איפשר התאמה של עמדות הארגון והומניזציה של הקורבנות משני הצדדים.
"אם כך מנקודת מבט הומניסטית הבעיה במחאות השמאל הפרוגרסיבי בכל רחבי העולם איננה עצם העוינות שהפגינו המוחים כלפי מדינת ישראל ומדיניותה בעשורים האחרונים. העניין הוא שאנו ניצבים בפני הקלת ראש וזלזול בפשעים שנעשו לבני אדם (יהודים-ישראלים) ובהתעלמות שיטתית מהסיכונים הניצבים בפניהם" נכתב בספר. בצורתו הגרוטסקית, הניתוח הפרוגרסיבי בגרסתו האנטי-הומניסטית הופך את ניתוח יחסי הכוח בין הצדדים השונים בקונפליקט הישראלי-פלסטיני למהות עצמה. הנזק הפוליטי למתנגדי רצח העם בעזה הוא עצום. שינוי בניתוח הפוליטי של זוועות 7 באוקטובר ניכר בדו"ח שפרסמה אמנסטי על אודות הפרות זכויות האדם נגד ישראלים. בסקירה של הדו"ח בעיתון זה נכתב: "הדו"ח מדגיש כי חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים נוספים פעלו
בתיאום ובכוונה תחילה לפגוע באוכלוסייה אזרחית. הדו"ח מציין כי אנשי חמאס לא רק רצחו, אלא גם התעללו בגופות הנרצחים, ערפו ראשים וחיללו גופות בדרכים מזעזעות". דו"ח כזה עשוי להשיב לאמנסטי מידה של לגיטימיות גם בעיני ישראלים. מנגד, התמקדות חד־צדדית בקורבנות הפלסטינים, תוך התעלמות בוטה מן הקורבנות הישראלים, משרתת את הימין הפופוליסטי, המבקש להציג את הסכסוך כמשחק סכום אפס בין ישראלים לפלסטינים.
כוחה של הפרוגרסיביות מצוי בחלוקה הפוליטית הנכונה בין אנחנו והם ובהתמקדות ביחסי כוח. הבעיה מופיעה בהתקבעות ובאימוץ אסטרטגיות פרוגרסיביות כמו ביוש ותקינות פוליטית, אשר הופכות למאבק על השפה ולטהרנות אידיאולוגית. את הריק ממלא הימין הפופוליסטי המסתער בפועל על מגרש ריק. ההומניזם המעשי של מוהר הוא גרסה מעשית ולא מהותנית של הפרוגרסיביות. הוא קורא להתייחסות רצינית לנושאי ביטחון, לפוליטיקה של חיבור (מושג מעורפל למדי) ולטוב משותף.
דוגמאות לכך הוא מוצא בפעילותו הפרלמנטרית של ח"כ לשעבר דב חנין (חד"ש). "בשנותיו בפרלמנט הוא חבר לחברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית לצורך חקיקה פרוגרסיבית למהדרין. כמו למשל במאבק להעלאת שכר המינימום ב-2014". דוגמא אחרת היא של ארגון ארץ לכולם: "ראוי לציין את הצלחתו בעיצוב ערכי היסוד הפרוגרסיביים כך שלא יעמדו בסתירה לרגשות לאומיים". אכזבתו של מוהר מארגון אמנסטי הבינ"ל הולידה את "היוזמה לביטחון ולזכויות אדם" ואת קמפיין "המחנה הפרו אנושי". הראשון אומר בגלוי כי אין סתירה בין זכויות אדם ובטחון והשני מאחד בין זכויות האדם של הפלסטינים והישראלים – שתי נקודות חשובות שיש להמשיך ולפתח. אלו התחלות ראשוניות לאסטרטגיה פוליטית שמאלית מעודכנת, הזקוקות לכוח פוליטי וארגוני הנשען על המרקסיזם כדי להצליח ולשנות את המציאות.
