לפני כשלושים שנה כתב אריה אבנרי את ספרו השנוי במחלוקת "ההתיישבות היהודית וטענת הנישול", בו ניסה להוכיח כי לא היו גירוש ונישול ערבים מאדמתם וכי כל ההתיישבות היהודית בארץ כשרה לחלוטין. במובן מסוים, ספרו החדש של בן–דרור ימיני הוא המשכו של מיתוס זה, שביסודו עומדת הקביעה כי כל מעשיה של התנועה הציונית בארץ הם מוצדקים, ישרים ועומדים בביקורת של כל חוק ומוסר.
"מבצע דני" בכפרים שבאזור לוד: הכפר יהודיה וכפר ענה – נראה בתצלום עת שוהים בו חיילי גדוד 82 (צילום: יד לשריון)
ימיני מתוודה כי המוטיבציה העיקרית לכתיבת הספר הוא "השקר" כאילו ביצעה התנועה הציונית טרנספר בערביי הארץ (עמ' 13), ונושא זה חוזר כחוט השני לאורך כל הספר. ימיני רומז אומנם כי בוצעו גירושים פה ושם, אך לדבריו – הממסד הציוני כולו התנגד לטרנספר. אך זו טענה שקל להפריכה, משום שישנו תיעוד נרחב לתפוצת רעיון הטרנספר בהגות הציונית. הרצל כתב ביומניו כי לא תהיה תקומה למדינה היהודית אם לא יועברו אוכלוסיות ערביות החוצה מארץ–ישראל. עמדות דומות השמיעו מנחם אוסישקין, ברל כצנלסון, יוסף וייץ, דוד בן–גוריון ואף משה שרת, שהקים את "הוועדה להעברת אוכלוסים".
המחבר מתייחס מספר פעמים לשאלת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. הוא אומנם מודע לכך שממשלת ישראל הסכימה בראשית ימי המדינה לקלוט מספר מוסכם של פליטים, אך מטשטש את העובדה שבמהרה נסוגה הממשלה מהסכמה זו (עמ' 63, 85 ו-96). ימיני מביא תיאורים היסטוריים של שאלת הפליטים, אשר אינם עולים בקנה אחד עם הנראטיב הציוני. אולם במקום לסתור את העובדות שעלו במחקריהם, הוא מעדיף לכנותם "שקרנים".
גם לגבי הטבח בלוד ורמלה (עמ' 79) גרסתו אינה נכונה. שנים רבות הכחישה ישראל הרשמית את הפשעים אשר אירעו ב-"מבצע דני" במלחמת 1948. אולם רק לאחרונה התגלו מסמכים ועדויות מפי לוחמים, שכתבו בספרי חטיבות ובחוברות זיכרון את תיאורי הגירוש וההרג. מעשי טבח דומים אירעו בעוד עשרות יישובים.
השעיר לעזאזל העיקרי ב-"מחקרו" של ימיני הוא, כמובן, עיתון "הארץ", ובמיוחד גדעון לוי (עמ' 291- 294). ימיני דלה מארכיון "הארץ" שתי כתבות אשר לדבריו, טוענות טענות בלתי מבוססות. אך לוי כתב מאות רבות של רשימות. האם לדעתו של ימיני מדובר בשקרן כרוני? שהרי לוי מביא ברשימותיו שמות, מקומות ותאריכים.
ספרו של ימיני הוא מעניין ופולמוסי, והוא נכתב מנקודת מוצא פוליטית ברורה: "אין צורך לבחור בין ציונות להומאניות, משום שציונות היא הומאניות" (עמ' 314). אולם נכון יותר היה לקרוא לספר בשם "תעשיית ההכחשות" או "תעשיית ההצדקות", משום שיותר משהוא מוכיח את הסתירות שבטענותיהם של מבקרי הציונות, הוא ממחיש את עומק ההכחשה והצדקנות המצויים אצל סנגוריה.
דן יהב
בן–דרור ימיני. תעשיית השקרים: מדיה, אקדמיה והסכסוך הישראלי–ערבי. תל–אביב: ידיעות אחרונות, 2014, 415 עמודים.
