"העתיד, כך נדמה, הוא לא מה שהוא היה פעם. עליית הפופוליזם, הכרסום ביסודות הדמוקרטיה, העמקת הגזענות, משברים כלכליים מגפות חדשות ושינויים אקלימיים אינם מותירים מקום רב לאופטימיות". כך כתבה התיאורטיקנית ד"ר מיכל גבעוני (אוניברסיטת בן גוריון) במבוא לספרה "עתיד לשעבר: מדריך תיאורטי לחיים במבוי סתום" פורסם בהוצאת פרדס. הספר עוסק בבעיית העתיד ורגשות הדכדוך, המלנכוליה והייאוש המכים במיליוני עובדים ברחבי העולם הסובלים מיוקר מחייה ואי-שוויון כלכלי קיצוני אשר הופכים את החיים למלאי מהמורות ורצופי קשיים. העתיד שהמפלגות הניאו-ליברליות, מהצד הימני  והשמאלי, מציעות לעובדים הוא עוד מאותו דבר באריזה שמרנית או באריזה ליברלית, עתיד ללא עתיד. גבעוני טוענת כי "העתיד שהיה במשך תקופה ארוכה כוח מניע, פרס מובטח, סיפוק שכדאי לחכות לו ומושא של ציפייה נלהבת, הפך בתקופה האחרונה לגורם מתעתע, לעונש מושהה, לאיום שאינו ניתן לריסון ולמקור של חרדה עמומה."

המבוי הסתום הוא אי-היכולת לדמיין עתיד טוב יותר. המרקסיסט האמריקאי פרדריק ג'יימסון, שהלך לעולמו ב-2024, טען כי "בעידן הניאו-ליברלי קל יותר לדמיין את סוף העולם מסוף הקפיטליזם". ואכן ההתחממות הגלובלית והכחשת משבר האקלים ממלאות את התפקיד המיועד להן של קץ העולם כפי שכתב בעיתון "הארץ" ניר חסון: "שוב ושוב מתברר שגם המדענים הזהירים ביותר היו אופטימיים ביחס לקצב ההתחממות והסכנות שהיא טומנת בחובה". מכחישי האקלים והברונים השודדים של המאה ה-21 כרתו ברית ביניהם ובין אמצעי התקשורת התאגידיים המסממים והמרדימים אותנו עם תוכניות ריאליטי ועיסוק פוליטי צהוב. מיזמים תקשורתיים המציעים עיסוק כנה ונוקב במציאות ומחשבה פוליטית אמיצה, אינם זוכים לתפוצה נרחבת כמו ערוצי התעמולה השלטוניים שכבשו את מסכי הטלוויזיה בעולם והפכו איום דרמטי על חברות דמוקרטיות, כפי שהגדירה חוקרת התקשורת איילה פנייבסקי בספרה החדש "The new censorship".

בעיתון זה כתבתי בביקורת לספרה המצוין של תמר רפאל: "בהתבוננות אנליטית במציאות שמשרטט הספר קשה עד בלתי-אפשרי לחשוב על העתיד. ההפרדה בין עבר והווה מיטשטשת, המציאות מעורבבת עם הזיכרונות ולא ברור מתי העבר הוא עבר והווה הוא הווה". הגל הפופוליסטי הסמכותני לא התחיל אתמול ולא יסתיים מחר. הבלחות ראשוניות לכך ראינו עם בחירתו של נתניהו ב-1996, של ויקטור אורבן ב- 1998 ושל פוטין ב-1999, שלושתם מראשי הציר הסמכותני- פופוליסטי העולמי.

מספר היוזמות והמחאות נגד הלאומנות הסמכותנית ממשיך לגדול. אך האם המפגינים והאסטרטגים הפוליטיים המשקיעים את זמנם ואת מרצם עצרו לשאול את עצמם כיצד אנחנו רואים את העתיד? כיצד יש לעצב את העולם שאנחנו רוצים ליצור? אנחנו נאבקים נגד מלחמות ומשטרים דכאניים, אבל מה העתיד שאנחנו מציעים? באינטרנציונל הקומוניסטי נכתב "לֹא כלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל." זו תפיסת זמן מאוד ברורה וסדורה, עם הפנים לעתיד טוב יותר. ההתמעטות האידיאולוגית והיחלשותן עד כדי היעלמותן של מפלגות עובדים במאה ה־21 יצרו קרע עמוק בדמיון ההיסטורי ובתפיסת העתיד. עבור הקומוניסטים, החזון לעתיד מעולם לא היה מליצה ריקה, אלא תוכנית פעולה ממשית ושאיפה לחברה טובה וצודקת יותר. ניתן ואף ראוי לדון בשאלה עד כמה חזון זה התממש והיכן נכשל, אך אין חולק כי גם בעיני המחזיקים בו כיום ברור: עתיד סוציאליסטי עדיף על פני הווה ניאו־ליברלי, סמכותני או לאומני.

ההפגנות נגד הכיבוש הישראלי נמשכות קרוב לשישים שנים, זמנן כזמן הכיבוש. גבעוני, הנמנית עם מתנגדי הכיבוש, מוצאת בפעילויות נגד הכיבוש "חזרתיות מלנכולית" המאפיינת את רגשותיהם של המסורים במפגינים שידעו מלחמות ומבצעים צבאיים רבים, הפועלים במעין חזרתיות ומתוך ידיעה שמאבקם לא ישיג את מטרתו בטווח הקצר או הרחוק. "מה שהזין בשנים האחרונות את הייאוש הנמשך והכרוני של השמאל הוא חוסר היכולת ליישב בין הדחף לאתגר את משטר הכיבוש ובין ההכרה בתוצאות המאכזבות של המאבק ארוך השנים נגדו". האכזבה רבה והמציאות הופכת קשה, אבל בתוך הריטואלים האלו נוצרות אפשרויות של עתיד שאיננו יודעים או מכירים עדיין. "אף על פי שהייאוש הוא האפקט שחולש עליו ומכנס אותו, מדובר בציבור שיש לו עתיד שונה מן העבר – גם אם טיבו כלל אינו ברור" מסכמת גבעוני. יש בכך נחמה לדעת שלא הכל היה לשווא ואם המאבק לא הצליח עכשיו הוא יצליח בעתיד.

העתיד כפי שהוא נראה לעין הוא עתיד דיסטופי כפי שדמיינו אותו סופרי מדע בדיוני. כדור הארץ קורס בעקבות ההתחממות הגלובלית והחיים בו נעשים בלתי אפשריים. עשירי העולם מקימים משטר טכנו-פיאודלי ומשעבדים את האנושות. כך או כך אנו נידונים לאבדון. קרל מרקס דמיין עתיד אחר לגמרי, עתיד בו ההתפתחות הטכנולוגית משחררת את האדם מעבודה, עתיד בו בני אדם אינם מנוכרים זה לזה והם עסוקים בתרומה לחברה ובהגשמה עצמית. ההווה והעתיד כפי שאנחנו מכירים אותם צריכים להשתנות כדי שהחיים בחברות המודרניות ייטיבו עם האנושות וכדי שהתחממות הגלובלית תיעצר ויהיה ניתן לדמיין עתיד טוב יותר ושלם יותר.