נכתב על ידי תמר גוז'נסקי.

היינו רוצים, שיקום בישראל ראש ממשלה פורץ דרך, שיעשה תפנית של ממש במדיניות הרשמית, יכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, וקודם-כל בזכותו למדינה עצמאית בקווי ה-4 ביוני 1967, ויודיע על פירוק ההתנחלויות. זה לא קרה באוניברסיטת בר-אילן ב-14 ביוני. פרשנים ומגיבים אחדים הציעו לראות את חצי הכוס המלאה: נתניהו בכל זאת הוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלסטינית", גם אם הוסיף לה את התואר "מפורזת". עמדה דומה מציג גם נעם הופשטטר במאמרו "בעקבות נאום אובמה- התקווה" המתפרסם באתר זה, המציע להיאחז בדיבור של נתניהו, כדי להשפיע על ציבור תומכיו.

ייתכן שבנסיבות מסוימות ניתן לנופף באמירה של נתניהו בדבר "מדינה פלסטינית" לפני אפו של איש ימין, בניסיון לשכנע אותו לנהל דיאלוג בנושא הזה. אך אחרי מהלך כזה, אם יתרחש, צריך יהיה איש השמאל להסביר, למה בעצם הכוונה ב"מדינה פלסטינית", ומדוע נתניהו, בפרטים שציין, דווקא הבהיר, שהוא יעשה הכל, כדי למנוע את כינונה.

כפי שקורה בחיים, מנהיגים החשים שעמדתם מבודדת בזירה הבינלאומית ואינה מקובלת על רבים מאזרחיהם, מאמצים אמירות לצורך מציאת חן ולהקלת הלחץ, וזאת תוך סירוס מהותן. הדוגמא הבוטה ואפילו המשעשעת הייתה זו של ארקדי גאידמאק, שבחר למפלגה שהקים את השם "צדק חברתי". ואם לחזור לענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני – הנשיא בוש הכריז שמטרתו היא "שתי מדינות לשני העמים", ובפועל העניק לממשלות ישראל סיוע מדיני וצבאי רחב הקף בעת שאלה ניהלו מלחמות (לבנון 2, עזה) והרחיבו התנחלויות ובנו את גדר ההפרדה וקיימו מצור כלכלי על עזה.

אריאל שרון, בכהנו כראש הממשלה, השמיע בפסגת עקבה (יוני 2003) דברים הרבה יותר מרחיקי לכת מאשר נתניהו. וכך אמר שרון לפני שש שנים: "אין לישראל עניין לשלוט בפלסטינים, צריך שהפלסטינים ישלטו על עצמם במדינה משלהם. מדינה פלסטינית, דמוקרטית החיה בשלום מלא עם ישראל, תקדם לטווח הארוך את ביטחונה ושלמותה של ישראל כמדינה יהודית… אנו נחתור להשיב את חיי הפלסטינים למסלולם, לשפר את המצב ההומניטארי, לשקם את האמון ולהתקדם לקראת מימוש חזון הנשיא (- בוש). אנו נפעל באופן שישמר את הכבוד וזכויות האדם של כל האנשים… אנו מקבלים את העיקרון שאף פעולה חד-צדדית מצד כלשהו לא תחרוץ מראש את תוצאת המו"מ בינינו. בסוגיית המאחזים הבלתי מאושרים, אני מבקש לחזור על דבריי… אנו נתחיל מייד בהסרת מאחזים בלתי מורשים".  

שרון לא רק דיבר – אלא עשה: הוא נופף בפינוי ההתנחלויות מרצועת עזה ובהוצאת הצבא ממנה כ"קידום השלום", וזאת שעה שהוא במכוון סירב לפינוי בהסכם עם הרשות הפלסטינית. כך, תכנן שרון, הוא ירוויח זמן לקביעת עובדות מוגמרות באמצעות המשך הבנייה של התנחלויות ושל הגדר בגדה. ומה עם המדינה הפלסטינית "החיה בשלום עם ישראל"? לשרון הייתה לכך תשובה מעשית: הפלסטינים יקימו משהו שיקראו לו מדינה במובלעות שישראל תשאיר להם, וזאת לאחר שתספח בדרכים כאלה או אחרות מחצית מהגדה ותשמור על "ירושלים השלמה".

הלקח שניתן ללמוד מהתזכורות ההיסטוריות הוא, שאיש שמאל צריך תמיד להתייחס למהות ההצעות המדיניות, ולא להסתפק ברטוריקה, שגם לה, כמובן יש חשיבות מסוימת. גישה כזאת אינה מעידה על פסימיות או על ייאוש, אלא על קריאה נכונה, ריאליסטית של המציאות ועל הבנת הצורך להיאבק בכל אלה, שבכסות של מלים נעימות לאוזן – חוסמים את הסיכוי לסיום הסכסוך ולשלום יציב. ברור שעלינו להמשיך לפעול לקידום השלום ולעודד כל גילוי של ריאליזם פוליטי. אם אובמה, משיקולים שלו, יעשה צעדים מוחשיים, כדי להביא, למשל, את ממשלת נתניהו להקפאת הבנייה בהתנחלויות, לסילוק מחסומים בגדה ולהסרת המצור מעל עזה – יהיה מקום לברך על כך.

אך בדיוק מתוך הרצון לקדם את השגת השלום, צריך להסביר, ולשוב ולהסביר, כי נאום נתניהו לא היה תוכנית שלום, אלא מתכון לעוד מלחמות ולאסונות נוספים לשני העמים, הפלסטיני והישראלי; שנתניהו, בהתניות שלו ל"מדינה פלסטינית", מכין את הקמתה של "מדינת בובות" נטולת ריבונות, אבל עם דגל, המנון, וגם טפטפות תוצרת ישראל.