נכתב על ידי נעם הופשטטר, פעיל ב"עיר לכולנו".
בחודשים האחרונים מנשבות רוחות של שינוי במזרח התיכון. בחירתו של אובמה לנשיאות, הנאום שנשא בקהיר, ובעקבותיו נאומו של ראש-הממשלה נתניהו, נתפשים על-ידי רבים כהזדמנות לפוליטיקה שמזמן לא ראינו כאן – פוליטיקה של שלום. אולם, בקרבנו – מי שנשאו את לפיד האחווה והפיוס דרך שנים רבות של אלימות והקצנה – התגובות מסויגות, שלא לומר מזלזלות.
זווית-הראייה הרדיקלית מעניקה לנו נקודת-אחיזה יציבה לבחינת המציאות ולניתוחהּ. הכרזות ושינויים נבחנים לפי עקרונות. הדרך היא חלק בלתי-נפרד מהמטרה, והמטרה – בהירה, גם ביום סגריר. אולם, פוליטיקה רדיקלית עלולה להיות גם למכשלה: החיים הפוליטיים מתנהלים בצעדים מדודים, אפשריים, שבהכרח אינם עונים על תקוותינו הכמוסות; צעדים ששׂפתם ומהותם תמיד הגמוניות יותר מאשר מהפכניות. האתגר המתמיד של פוליטיקה רדיקלית הוא לגשר על הפער בין חזון למציאות, נוכח המודעות להיבטים המשמרים, המנוונים, של השינויים הפוליטיים – גם אלה שעשׂויים להיחשב להתקדמות.
כפי שמורה אותנו גרמשי, אחת הדרכים להתמודד עם הפערים הללו היא היכולת לתרגם את הפסימיות המחויבת בניתוח לאופטימיות בעשייה. כך, חשוב לראות את החסרונות בגישתו של אובמה לאזור, את הקשריה הרחבים והמדיניות האימפריאלית-משהו עליה היא נשענת. חשוב לא פחות, וגם קל יותר, לראות את החורים ברשת של נאום נתניהו בבר-אילן, ולזכור את מדיניותו הכלכלית, את הקואליציה שלו, את המשך הבנייה בהתנחלויות וכולי. אולם, "פסימיות", אין פירושה מתן בלעדיות לשלילת העתיד. מגמה זו, השלטת בחוגים רחבים בשמאל בישראל, מקורה בייאוש – לא בהבנה יתרה של המציאות.
על תנועה לשינוי חל חיוב מוסרי ומעשי לקבל עליה גם את עול המציאות – ליצור סדר-יום לפעולה, המגשר בין המצב הקונקרטי לבין החזון בו היא מחזיקה. לשם כך עליה לדבוק בתקווה – פנימית וחיצונית. קיומה של תקווה הוא תנאי מקדים ליצירת שינוי. אך המעבר מפסימיות לאופטימיות קשה אולי משנדמה, בוודאי כאשר הפסימיות הופכת לאינסטינקט. מעטים יחלקו על כך שימין הנאלץ להכיר בעתיד של שתי מדינות עדיף על ימין של מדינת אפרטהייד; התיזה של "יהיה טוב רק אחרי שיהיה מספיק גרוע" לא הוכיחה את עצמה בעשור האחרון (או בכלל) – הגרוע רק מוביל לגרוע יותר, וסבלנות במקרים הללו אינה נחלתם של הסובלים. קשה גם שלא להעדיף את אובמה של הומניזם ואחוות-עמים על בוש וצ'ייני של "ציר הרשע", או את הגישה המבקשת דיאלוג על זו שפותרת כל בעיה בפלישה קרקעית.
גם לשיטת הביקורתיים המחמירים, יוזמת אובמה לשינוי סדר היום במזרח התיכון יוצרת סדקים בחומה הבצורה של מתנגדי הפיוס. לתגובתו של נתניהו, טקטית ככל שתהייה, יש משמעות עבור הציבור שהולך אחריו, והיא מזכירה מה רב כוחה של מדיניותה המשתנה של ארצות-הברית להשפיע על חיינו. אנחנו בשמאל צריכים להזכיר לעצמנו שהחיים מתקיימים גם מעבר לניתוחים, מתוחכמים ככל שיהיו. שהסבל והייאוש אינם יכולים לחכות לתשובה השלמה והמושלמת, שעומדת במבחני התיאורטיקנים כולם. יש לנו הזדמנות מעשית, מסגרת ליצוק לתוכה את אהבת האדם ואת הכוח שבבסיס אמונותינו – מסגרת שאפשר היום להרחיב אל מעבר לציבור המצומצם והנאמן שהתרגלנו להתייאש בחברתו. זוהי חובתנו – הנעימה.
אם היה צריך להעמיד את המרקסיזם על רגל אחת, הייתי מעמיד אותו על התקווה – האמונה באדם וברצונו ויכולתו להגשים את עצמו, כפרט בחברת שווים. איננו צריכים ליישר קו עם אובמה, בוודאי לא עם נתניהו ומרדפי המאחזים המגוחכים שלו ושל ברק. אך המשימה הדחופה ביותר שלנו כרגע היא להפוך למרקסיסטים – למצוא את התקווה הזו בקרבנו, להיקשר דרכה עם מי שאינם נמנים בדרך-כלל על חוגינו, ולפעול לקידום שלום במזרח-התיכון כבר בשנתיים הקרובות. אחרת, נימצא נמנים על אותם "קיצונים" שאנחנו רגילים להלין עליהם, אלה שמחזקים זה את כוחו של זה בפעולותיהם לסיכול התקווה.
