במרכז ספרם החדש של אדם רז ואסף בונדי "לקסיקון של ברוטליות" (פרדס הוצאה לאור) עומדים עשרות מונחים, ביטויים ושמות שגורים בז'רגון הישראלי בשנתיים האחרונות. ישנם מונחים כמו אונר"א והגדה המערבית שהיו נוכחים גם לפני אירועי 7 באוקטובר. אך ישנם גם מונחים אחרים, אפילו זמנים ושעות כמו 06:29, שהפכו שמות קוד או נקודות ציון בזמן ששוחזרו ועובדו עד אין קץ, בשידור חי על מרקעי הטלוויזיה, בכתבות בעיתונים ובשיחות יומיומיות עם בני משפחה וחברים לעבודה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיר את מלחמת עזה, הארוכה במלחמות ישראל, כחלק מ"מלחמת שבע החזיתות". אך לדברי בונדי ורז "ישנה חזית נוספת, שלא הוזכרה – חזית השפה. בזירה זו מתנהלת מערכה פנים-ישראלית, שבה מילים נכתשות, מסורסות ומעוותות, ומורחקות ממשמעויותיהן הממשיות, האמיתיות".

מנגנונים מעצבי שפה

התודעה והשפה שלנו, המילים והמחשבות שאנחנו חושבים, עוצבו מחדש בכוחם של מנגנונים ממשלתיים (ראש הממשלה ושריו) בידי בעלי אינטרסים (ערוץ 14, ערוץ 7 ואחרים) ובידי משתפי פעולה בערוצים המרכזיים (12, 13 ו-11) ובעיתונים המסחריים ("ידיעות אחרונות", "ישראל היום").  כל אלו רתמו את הציבור, מתנגדיו ותומכיו של רוה"מ הנאשם בפלילים ובמספר אסונות, למלחמה אין סופית, הרסנית ונקמנית באמצעות העברת אותו מסר שוב ושוב בצורות שונות ולפעמים באותה צורה.

למדנו לדקלם מסרים ממשלתיים כמו "אין חפים מפשע בעזה", שהועברו בהצהרות לתקשורת. המסרים שכתבו יועציו הקרובים של רוה"מ יונתן אוריך וטופז לוק חדרו לתת הכרה שלנו, מה שפרויד קרא לו "הלא מודע". גם כאשר אנו מתנגדים למלחמה באופן עקרוני, התודעה שלנו בולמת אותנו מהתנגדות אפקטיבית ומלאה. יש לכך הסבר: שליטה בשפה היא גם שליטה בתודעה הקולקטיבית ובמגוון האפשרויות הקיימות בבואנו לפעול.

בספרם פורץ הדרך של הבלשן הרדיקלי נועם חומסקי וחוקר התקשורת אדוארד הרמן "יצירת הסכמה" מ-1988 כתבו השניים: "תקשורת ההמונים מתפקדת כמערכת להעברת מסרים וסמלים לציבור הכללי. מודל הפרופגנדה מתמקד באי שוויון בהון ובכוח ובהשפעות שלו על האינטרסים והבחירות של תקשורת ההמונים. הספר עוקב אחר הדרך בה כסף וכוח יכולים לסנן את החדשות לפרסום, לבודד את הדיסידנטים ולאפשר לממשלה ולמגזר הפרטי להעביר את המסרים שלהם". כלומר באמצעות קריאה ביקורתית של החדשות ושל השפה, כפי שרז ובונדי עושים, ניתן להבין ולדלות את מערך האינטרסים המשפיע על עיצוב התודעה שלנו בשנתיים האחרונות.

חברות החדשות נכנעו לשלטון

אפקט הצינון, שגרם המאבק של שר התקשורת שלמה קרעי נגד חטיבת החדשות של תאגיד השידור, הורגש היטב בכל ערוצי התקשורת. לדוגמא: הפרסום לפיו תחקיר שנעשה ברשת 13 על רמי דוידיאן שהציל לטענתו מאות אנשים ב-7 באוקטובר, נגנז בשל פחד ולחצים מהשלטון וזרועותיו. זו מעילה באמון הציבור ובזבוז של אלפי שעות עבודה שירדו לטמיון, כפי שטען העיתונאי הבכיר מיקי רוזנטל המכיר היטב את נבכי עולם התקשורת.

עלייתם המטאורית של הפרזנטטורים הצבאיים בערוץ 12: ניר דבורי, דני קושמרו ואלמוג בוקר היא ביטוי של הכניעות שמפגינה חברת החדשות כלפי השלטון וההירתמות הבלתי מתפשרת למאמץ המלחמתי. המילים שאמרו ובעיקרם המילים שלא נאמרו על המלחמה המיותרת, על הפקרת החטופים ועל ההרוגים בעזה, דיללו את השיח הציבורי למינימום של הקונצנזוס הציבורי. הציבור שב והתלכד סביב הצבא ובעל כורחם של מתנגדי הממשלה, גם סביב הממשלה שהצליחה נגד כל הסיכויים לצלוח את המשבר הפוליטי שהתחולל עם פרוץ המלחמה, למרות שאינה זוכה ב-61 מנדטים בכל הסקרים שנעשו מאז.

נעלמה הביקורתיות

הלקסיקון מספק כמה דוגמאות לביטויים לשוניים יעילים אשר נעדר מהם בבירור חוש הביקורתיות: "זכותה של ישראל להגן על עצמה – ביטוי שחוזר על עצמו חזור ושנה לאורך המלחמה, המבקש להדגיש שישראל מצויה במצב מלחמה שנכפה עליה בעל כורחה, ועומדת לה הזכות להגן על עצמה על פי כללי המשפט הבינלאומי". דוגמא נוספת, "חיילינו הגיבורים – מטבע הלשון נפוץ לאורך חודשי המלחמה. ראש הממשלה הרבה לעשות שימוש במושג וכך גם דוברים וגופים שונים".

ההסתכלות הביקורתית במציאות חיינו הוחלפה בהתבוננות באומללות קולקטיבית ובהתקרבנות לאומית. האם אנחנו כה אומללים וקורבניים, או שאנחנו חסרי יכולת להתבונן בעצמנו בשל עיוות השפה וריסוק כל המנגנונים הציבוריים הביקורתיים, ובראשם דעת הקהל והתקשורת החופשית שצנחה למעלה מ-10 מקומות בדירוג הבינלאומי האחרון.

מאבק על התודעה והשפה

הפלונטר שהוא חיינו, הדיסוננס הקוגניטיבי הקולקטיבי שלנו, עשוי להיפתר דרך השפה, דרך המאבק על התודעה, על המילים והרעיונות שלא נאמרים וחייבים להיאמר כמו: שלום, פתרון מדיני, אפרטהייד, רצח עם וטבח בחפים מפשע. המילים הללו צריכות לחזור ללב השיח הציבורי ולהישמע שוב. עליהן לצאת ממרחבי השמאל העקבי אל המרחב הכלל ישראלי. ההתנגדות למלחמת וייטנאם גברה כאשר כלי תקשורת אמריקאים הרבו לסקר משמרות מחאה יומיומיות מול הבית הלבן, בהן דווח מספר החיילים האמריקאים שנהרגו באותו יום בווייטנאם. כך הדהד מחיר המלחמה בתודעה הציבורית.

לא בכדי אנשים רבים התרגשו מוועידת השלום העממית שנערכה בירושלים. הוועידה נעדרה כל תוכנית פוליטית קונקרטית; כוחה היה במילים שנאמרו על הבמה ובחדרים השונים. הקריאה הייתה לשנות את התודעה הקולקטיבית ולהחזיר את השפה שלנו לשפיות.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/135752/