מאת יאיר נתיב. הטור פורסם באתר nrg.

יש כבר לפחות לקח אחד שלמדנו ממאבק הסגל הזוטר באוניברסיטה העברית. הפתגם העממי, שמורה "אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לדחות למחרתיים", הוכיח את עצמו. אתמול בשעה 16:30 העלינו טור שסוקר את מאבק הסגל, שהתנהל כבר מספר ימים והיו הזדמנויות קודמות להעלות סקירות לגביו. הפתגם לא חיכה הרבה וכבר בשעה 17:00 הגיעו הדיווחים על הפסקת השביתה.

אך לשמחתנו (ולצערה של מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ) הנושא עדיין רלוונטי מתמיד והוויתורים שעשתה הנהלת האוניברסיטה מועטים למדי. בהסכם התחייבה ההנהלה להוריד את מספר התלמידים בכיתה ולבחון אפשרות העסקה של חברי הסגל לכל השנה. זאת במקום המתכונת הנהוגה כיום, של העסקת החברים רק בחלק מחודשי השנה "בהתאם לצרכים".

בהשגת ההסכם האוניברסיטה השיגה מטרה אחת מרכזית. עכשיו, כשהשביתה נגמרה, העניין התקשורתי בה יירד. גם הלחץ עליה מצד סטודנטים וגורמים אחרים יירד, ומדובר במצב שאין ספק שיפעל לטובתה בהמשך הדיונים, שמעתה לא יתקיימו תחת אור זרקורים של שביתה.

עדיין, במאזן הכוחות יש לאנשי הסגל הזוטר יותר מה להפסיד. הם עדיין קבוצה קטנה, יחסית, עם כישורים מאוד מסוימים. קבוצה שנחשבת יוקרתית, שמתאמצים להיכנס אליה ואין דרך אחרת לעשות זאת מלבד הסכמה לתנאי השכר. אף אחד מהחברים, למעט מי שמוביל את המאבק – לו אין דרך חזרה, לא יכול להרוויח אם ייתפס כמי שנאבק נגד הממסד האקדמי.

מרצים שמשתכרים כמו שליחי פיצה באופן לא מפתיע הוכח כאן שנית כי אנשי האקדמיה הנאורים, ברובם, לא אוהבים מאבקים חברתיים. הם מערערים את הסדר החברתי הקיים, זה שהביא אותם לאליטה החברתית והאקדמית. לכן הם מצרפים את חבריהם החדשים בקפידה. לא ניתנה עדיין אף הבטחה לגבי צירוף חברים חדשים. מובן שההחלטה לא מונחת רק לפתחה של הנהלת האוניברסיטה, אך היא יכולה הייתה לעשות יותר. למשל, להצהיר שתיאבק באוצר להשגת תקנים נוספים.

אחת הסוגיות המרכזיות שלא צוינה בהסכם הפסקת השביתה היא סוגיית הכסף. גם מי ששמע על המאבק, וודאי לא מודע לכך שישנם חברי סגל זוטר שמשתכרים כמו שליחי פיצה. אין כל כוונה לזלזל חלילה בשליחים, אך אין ספק ששכרו של מי שבודק עבודות ומעביר שיעורים ראוי שיהיה גבוה יותר.

כפי שכבר צוין, המצב לא היה אמור להגיע לזה. בהסכמי השכר הפורמליים שקיימים הגיעו אנשי הסגל לתנאים מצוינים. אלא שתנאים אלה, בסופו של דבר, נמצאים בעוכרם. הם גרמו לכך שהמערכת מצמצמת את התקנים, ולכן מי שעדיין שרוצה לעבוד בה נאלץ לעבוד מחוץ לתקן ובשכר מינימום במקרים רבים. ואם לפני מספר שנים היו 1,300 תקנים, כיום יש 950. גם בנושא זה לא סוכם דבר ב"הפסקת האש".

צריך לשמוח על השיפור הקל בתנאים. הבעיה היא שהשיפור קל מדי. ההפסד מהפגיעה בהשכלה הגבוהה הוא, כמובן, של כולנו. אז נכון, אין כסף. ונכון שיש גם לא מעט אנשי אקדמיה בכירים שהמצב כואב להם. אבל כל עוד לא יימצא פיתרון מערכתי לבעיה, והיא לא תוגדר ככזו שנמצאת בסדר עדיפות גבוה, המדינה לא תלך קדימה. המשאב האנושי הוא אחד החשובים שלנו, ואסור להזניח אותו בגלל קשיי תקציב.