נכתב על ידי יובל דרייר-שילה.
השתתפתי בדיון שנערך בשבוע שעבר עם הפעילה האנטי-גלובלית הקנדית נעמי קליין בחיפה. לצערי היא דיברה מעט על "דוקרטינת ההלם", שייאלץ לדבר בעד עצמו, והרבה על הקמפיין להחרמת הכיבוש. דווקא יעל לרר, המו"ל של הספר, היא שהרחיקה לכת ודרשה במהלך האירוע "החרמה של ישראל". קליין דיברה במתינות גדולה יותר, ודרשה חרם על הממסד הישראלי, על תעשיית הנשק והביטחון וכו`. הדיון בשאלת החרם על ישראל חייב לכלול בתוכו את השמאל הישראלי.
השמאל הפלסטיני והאיגודים דנים על כך באינטנסיביות, וגם ההסתדרות משתתפת בדיון בדרכה. מה עם השמאל הישראלי? אין דיון בתוכנו, ואין דיון קולקטיבי ושקוף בנושא בינינו לבין עמיתינו הפלסטינים. גם ללא דיון פתוח ושקוף, השאלות התפתחו והתחדדו לאחרונה. הדיון על הלגיטימיות של החרם הסתיים עבור רבים, וכעת דנים באפקטיביות שלו, ובלכידות המסר, כפי שהדגים פתר. עדיין חסרה כאן נכונות מצד ואמיתי מצד תומכי החרם ומתנגדיו לערוך את הדיון באופן שקוף וציבורי בישראל, ולהסכים להביע ולשמוע עמדות מורכבות.
בקרוב יערכו דיונים בנושא במועדונים של חד"ש בירושלים ובחיפה. אני מקווה שהם יהיו אפקטיביים ומעניינים, ויקדמו במעט את הדיון החשוב הזה. השמאל והאיגודים המקצועיים בעולם לא יחכו לנו בדרך לקביעת עמדתם ודרך פעולתם בנושא, אבל עמדה ברורה, רגישה ומורכבת של השמאל הישראלי יכולה לחזק ולחדד את הסולידריות הבינלאומית וההתנגדות לכיבוש
