מאת מוסטפה שלאעטה וסועאד דיאב. המאמר פורסם לראשונה בירחון האלקטרוני של עדאלה, גיליון 67, שפורסם באחרונה. שלאעטה הוא איש תקשורת, מנחה קבוצות, יועץ  חינוכי ופעיל חברתי. דיאב היא פעילה חברתית העובדת בפיתוח שירותים קהילתיים בקרב אוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית בישראל.

 

ברבדים שונים בחברה הערבית בישראל מקובלים מגוון מונחים, המגדירים קבוצה מורכבת ורבת אפיונים, שכל חבריה חולקים מכנה משותף אחד: "מוגבלות". נכים, מוגבלים, בעלי צרכים מיוחדים, בעלי צרכים ייחודיים, מאותגרים, בעלי יכולות ואנשים שחיים עם מוגבלות. אלה חלק מהמונחים הללו, שלכאורה אמורים לסייע בשיפור התקשורת בסוגיית המוגבלות ובהבנתה. למעשה, ריבוי המושגים משקף את מידת הבלבול שאופפת את הסוגיה ואת רמת ההדרה שבה שרויה אוכלוסיית המוגבלים.

 

כל אחד מהמונחים טומן בחובו מערכת ערכית ואמירה אידיאולוגית, אשר מכוונת יחס, עמדות ומיקום חברתי ומקבעת אותם. המטוטלת נעה מהתפיסה שלפיה בעלי מוגבלויות הם אנשים מסכנים הזקוקים לרחמים וחסד ועד לתפיסה שמדובר באוכלוסייה רבת יכולות, הזכאית להשתתפות מלאה ולשילוב בכל מערכי החברה: מתחום התעסוקה ועד לתחום הבידור והפנאי. המונח "נכים", שבו נעשה שימוש בחוק הביטוח הלאומי כיום, עבר מהעולם, מכיוון שהוא נתפס כמונח פטרוני המייחס לאוכלוסייה זו תלות וחוסר יכולת.

 

אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, שהתקבלה ב-13 בדצמבר 2006 ואשר מדינת ישראל חתומה עליה (האומות המאוחדות, 2006), מאמצת את המונח "אנשים עם מוגבלויות" (People with Disabilities), כדי לתאר אנשים עם מוגבלות פיזית, חושית, שכלית ו/או נפשית. מונח זה מקובל כיום במדינות המערב ובחוק הישראלי. לא ירחק היום עד שגם הוא יתחלף במונחים המבטאים יותר שוויוניות, הוגנות וצדק.

 

בישראל חיים כיום כמיליון וחצי אנשים עם מוגבלות בינונית עד קשה. שיעור בעלי המוגבלות בחברה הערבית הפלסטינית בישראל כפול משיעורם בחברה היהודית. 17.2% מהמבוגרים בקרב האזרחים הערבים הפלסטינים סובלים ממוגבלות חמורה, לעומת 8.7% מהמבוגרים בחברה היהודית (בן משה, רופמן והבר, 2009).

מספרם הכולל של הערבים המבוגרים בעלי המוגבלות הבינונית או הקשה החיים בישראל הוא 170 אלף. הם מהווים 26% מבעלי המוגבלות באוכלוסייה הערבית, שיעור גדול בהרבה משיעורם של בעלי המוגבלות הבינונית או הקשה בחברה היהודית – 17% (נאון, 2009).

 

השכלתה של האוכלוסייה בעלת המוגבלות בחברה הערבית נמוכה מהרבה מזו של אנשים בעלי מוגבלות בחברה היהודית. 19% מבעלי המוגבלות הערבים לא סיימו בית ספר יסודי, בהשוואה ל-5% בחברה היהודית. רק 21% מהערבים בעלי המוגבלות מועסקים בשוק העבודה, לעומת 49% בקרב היהודים (נאון, 2009).

 

מציאות פוליטית וחברתית

 

הערבים הפלסטינים בעלי המוגבלות בישראל סובלים מאפליה כפולה. מישור אחד של אפליה קשור להיותם אנשים עם מוגבלות; המישור השני קשור לשייכותם למיעוט לאומי, המופלה ומודר על ידי הממסד ועל ידי הרוב השולט. דוגמאות לאפליה זו אפשר למצוא בכל תחומי החיים. איכות השירותים הניתנים על ידי המדינה לבעלי המוגבלות הערבים לוקה בחסר ובחלק מהמקרים השירותים אף אינם קיימים (סנדלר-לף ושחק, 2006):

·        טפסים רשמיים כמעט ואינם מתורגמים לשפה הערבית. למשל, טופסי בקשה הנדרשים להסדרת שירותים חיוניים המיועדים לאנשים עם מוגבלות נפשית אינם קיימים בערבית, למרות שיעורם הגבוה של הערבים הפלסטינים הסובלים ממוגבלות נפשית.

·        שירותים רבים אינם זמינים לאנשים עם מוגבלויות באזורי מגוריהם. הם נאלצים לנסוע  מרחקים ארוכים לצורך קבלת השירותים, ובמקרים רבים מעדיפים לוותר עליהם מראש (סנדלר ושחק, 2006).

·        למרות החוק שמסדיר את הנגישות למקומות ציבוריים, רק מעטים מאוד ממבני הציבור ביישובים הערביים מונגשים לאנשים עם מוגבלות. בחלק מהיישובים סניפי הביטוח הלאומי, אשר אמורים לספק שירותים לאנשים עם מוגבלות, אינם מונגשים.

·        בוועדות אבחון רבות של הביטוח לאומי לא נכללים דוברי ערבית, מצב שמקשה על התקשורת בין הבודק לנבדק וגורם לאבחנות לקויות, שאינן משקפות את המצב האמיתי.

·        הפער הגדול בין רמת השירותים הרפואיים הניתנים לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית לאלה המוענקים לאוכלוסייה היהודית, עשוי להעלות את הסיכוי שאנשים עם בעיות רפואיות כרוניות יפתחו מוגבלויות חמורות. פער זה מסביר את האחוז הגבוה של בעלי מוגבלות עם נכות פיזית חמורה בקרב אוכלוסייה זו (בן משה, רופמן והבר, 2009; נאון, 2009).

·        ערבים פלסטינים עם מוגבלות מופלים בשוק העבודה ואחוז המועסקים מקרב אוכלוסייה זו נמוך במיוחד (נאון, 2009). רוב המועסקים עובדים במסגרות מוגנות או נתמכות, מצב שמונע את ניצול פוטנציאל ההון האנושי שלהם.

·        מצבן של נשים ערביות עם מוגבלות קשה עוד יותר, מאחר שלאפליה על הבסיס הלאומי מצטרף קיפוח מגדרי. הדבר מקשה על השתלבותן בשוק העבודה ובחיים החברתיים והקהילתיים (נאון, 2009; סנדלר-לף ושחק, 2006).

·        אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית הפלסטינית בישראל הם בעלי ממוצע השכלתי נמוך יותר, לא רק בהשוואה לממוצע בחברה הערבית הפלסטינית, אלא גם בהשוואה לבעלי מוגבלות בחברה היהודית (בן משה, רופמן והבר, 2009). רמת השכלה ירודה מובילה להדרה בשוק העבודה ובהכרח לרמה סוציו-אקונומית נמוכה, לבדידות, לתלות ולדימוי עצמי ירוד.

 

דוגמאות אלה מלמדות, שהממסד טרם הטמיע את חובתו ואת אחריותו ליצירת שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית הפלסטינית בישראל. אחריות זו כוללת את הדאגה להנגשת השירותים ולהתאמתם לאוכלוסייה הצורכת וליצירת יכולת בקרב אותה אוכלוסייה להפיק את המיטב מהשירותים הקיימים. כמו כן, אחריותה של המדינה לאפשר לכל פרט למצות באופן מרבי את יכולתו ואת הפוטנציאל האישי, השכלי והרגשי הטמון בו. ראייה זו מבוססת על זכותו של כל אדם להיות אזרח ושותף שווה ומוערך, גם אם הוא חי עם מוגבלות.

 

בנוסף לאפליה הנובעת מההשתייכות הלאומית, אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית הפלסטינית בישראל חווים הדרה חברתית פנימית (סנדלר-לף ושחק, 2006). הם נתפסים כאנשים מסכנים ובעלי יכולת ירודה והיחס כלפיהם נע בין תחושת רחמים ורצון לעשות עמם חסד במקרה הטוב, להזנחה, לניצול על ידי בני משפחותיהם ולדיכוי במקרה הפחות טוב. בעלי מוגבלות מוצלחים נתפסים בחברה כדמויות על-אנושיות או כמקרים נדירים ויוצאי דופן. החיבור בין האפליה הלאומית וההדרה החברתית יוצר מציאות שבה רוב הערבים הפלסטינים עם מוגבלות נדחקים אל שולי החברה. ההדרה הכפולה גורמת הפסד כביר, מכיוון שחלק משמעותי מהאוכלוסייה בעלת המוגבלות אינו ממצה את יכולתו, מה שמקטין את האפשרות למצות את ההון האנושי הטמון בחברה שאליה הוא משתייך.

 

מכאן, שהחברה הערבית הפלסטינית בישראל, על כלל מוסדותיה, נדרשת לחשבון נפש בכל הנוגע להתייחסותה לאנשים עם מוגבלויות ולמצבם. ארגוני החברה האזרחית הפועלים בחברה הערבית הפלסטינית טרם ראו בעניינים השונים של בעלי המוגבלות חלק משמעותי מהשיח ומהעשייה היום-יומית. המאמצים המושקעים בסוגיות אלה מועטים ובלתי מספקים.

 

אף שהאחריות לשוויון, למיצוי זכויות ולהנגשת שירותים מוטלת על הממסד, היא אמורה להיות חלק גם מהמחויבות של נציגי החברה האזרחית בתוך החברה הערבית פלסטינית. שינוי העמדות כלפי אוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות והעברת הדיון בהם מהשוליים אל מרכז השיח החברתי והפוליטי הם צעדים הכרחיים. הצורך הזועק בהם דורש מאותם ארגונים לראות באוכלוסייה זו חלק משמעותי מסדר היום הציבורי ולפעול להפיכת הסוגיות הקשורות לאנשים עם מוגבלות לחלק מהשיח היום-יומי הקבוע ולא להסתפק בעיסוק בו ביום זכויות האדם הבינלאומי.

 

השינוי המיוחל אינו נוגע רק למישור הטרמינולוגי וההצהרתי. יש לצפות לפעילות מאומצת, מתמשכת ועקבית במשרדי הממשלה השונים, כדי ליצור שינוי ביחסו של הממסד לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית החיה עם מוגבלות, לקדם את ענייניה ולשפר את מצבה. בנוסף, יש צורך בשינוי תפיסתי, חברתי וערכי כדי ליצור חברה שוויונית, צודקת, מאפשרת, פתוחה וסובלנית.