השנה העשירית לחזרת מקאו לריבונות סין צוין אתמול (א'). ב-10 השנים שחלפו מאז, תושבי מקאו נהנים מאוטונומיה באזור המנהלי המיוחד, המקבל תמיכה מהשלטון המרכזי של סין על פי המדיניות "מדינה אחת, שתי שיטות". הצמיחה השנתית הממוצעת במקאו עומדת עתה על 15% לאחר ירידות של ארבע שנים. הציבור, שחש לא בטוח לפני החזרה, חש היום שהסדר הציבורי במחוז מצויין. כך מוסרת תחנת הרדיו סין הבינלאומי. גורמים הנוגעים בדבר מציינים, כי השיטה החדשה "מדינה אחת, שתי שיטות" הפכה את מקאו למחוז משגשג ומפותח.

למקאו היה מעמד חשוב ביחסים בין סין למערב, ומכאן גם תפקיד חשוב בכלכלה העולמית; זוהי הפרובינציה הראשונה והאחרונה בסין. הפורטוגלים הגיעו לראשונה למקאו במאה ה-16. ככל שיותר פורטוגולים התיישבו במקאו, דרישתם לאוטונומיה גברה, אך רק לאחר מלחמת אופיום הראשונה, ב-20 בספטמבר 1844, מלכת פורטוגל מריה השנייה הכריזה כי מקאו הפכה ל"נמל חופשי". ב-1849 הפסיקה פורטוגל לשלם על חכירת האדמה לשושלת צ'ינג וכבשה למעשה את מקאו. ב-1887 חתמו פורטוגל וסין על "טיוטת ליסבון בין סין ופורטוגל", וכן על "הסכם המסחר הידידותי בין סין ופורטוגל". ההסכמים קבעו כי "פורטוגל תנהל את מקאו ואת האזורים השייכים לה".

מאז 1986 ניהלו ממשלות סין ופורטוגל משא ומתן על סוגיית מקאו, וב-13 באפריל 1987 חתמו נשיאי שתי המדינות על ה"הכרזה המשותפת על סוגיית מקאו" שקבעה, שאזור מקאו (הכולל את חצי האי מקאו, טייפה וקולואון) הוא טריטוריה סינית, וממשלת סין תקבל עליו ריבונות מחודשת. ב-20 בדצמבר 1999 חזרה מקאו אל סין.