דניאל רוזנברג

קוראי העיתונות הכלכלית עדים בשבועות האחרונים למחזה חריג במחוזותינו: ראש הבנק המרכזי, ד"ר סטנלי פישר, יוצא בחריפות נגד הנהלת בנק הפועלים, הבנק הגדול בישראל, ודורש את התפטרות יושב ראש דירקטוריון הבנק, דני דנקנר. פישר אינו חוסך שום אמצעי, כולל לחצים והאבקות במגרש הפוליטי על מנת להשיג את התפטרותו של דנקנר. שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק, מפעילה שלל אמצעים ולחצים משלה על מנת למנוע את הפיטורים, מהשתלחות תקשורתית ועד הפגנה מתוזמרת היטב של ועד עובדי בנק הפועלים נגד החלטתו של בנק ישראל.

הריב בין פישר לבין בעלת השליטה של הבנק זכה לסיקור רב בעיתונות הכלכלית היומית, כאשר רובה מצדד בפישר נגד בעלת השליטה, אשר מוצגת לעתים כמושחתת, חסרת אחריות, וזוכה לשלל תארים אחרים. סבר פלוצקר זעק לאחרונה כי "הפיקוח על הבנקים לא יכול להתקפל" ו"זה יהיה אסון למערכת הבנקאית, פשוט אסון" (הארץ, 22.5). הגדיל לעשות העיתונאי גיא רולניק, אשר הכתיר את הריב כמאבק בין "דמוקרטיה" לבין "אוליגרכיה" (TheMarker, 16.4(. העיתונות הכלכלית הישראלית, אשר לרוב עומדת לצד בעלי הממון המתנגדים להתערבות ממשלתית, עומדת באופן חריג למדי לצד הרגולציה הממלכתית ונגד ריכוז ההון הכלכלי, אשר טומן בחובו ריכוז של הון פוליטי.

אך מה עומד מאחורי החלטתו של פישר, ומדוע היא צריכה לעניין אותנו?

המשבר הכלכלי הנוכחי טומן בחובו אסון למערכות פיננסיות של ארצות רבות. זכורה במיוחד הקריסה של הבנק האיסלנדי אשר גרר אחריו את כלכלת המדינה כולה, את בנק Northern Rock הבריטי שנאלץ לעבור הלאמה דה-פקטו על ידי הממשלה, וכמובן מוסדות ההשקעה הגדולים בוול סטריט, שנכון לשעה זו עדיין מחוברת לאינפוזיה של כספים פדראליים.

גם המערכת הפיננסית בישראל לא עברה את המשבר ללא פגע: הציבור הישראלי הרגיש בעיקר את הפסדיהם של המשקיעים המוסדיים, שדרדרה בעקבותיה את תשואות קרנות הפנסיה ופערה חור גדול בתשלומי הגמל של ישראלים רבים. גם מהבנקים, המוסדות הפיננסיים ה"מסורתיים" יותר, לא נחסכה פגיעה, והם נאלצו למחוק הון של מיליארדים מהמאזן השוטף שלהם. הפגיעה היתה קשה במיוחד בבנק הפועלים שהפסדיו הגיעו לכמעט מיליארד ש"ח ב-2008, ועוד היד נטויה (ראוי לציין כי הפסדים אלה לא הדאיגו את בכירי הבנק, אשר עלות שכרם בשנה זו הגיעה לכ-50 מליון שקל).

הפסדיו של הבנק כבדים במיוחד בגלל שבניגוד לבנקים האחרים בישראל, בנק הפועלים לקח סיכונים מיוחדים בהימורים על שוק האשראי בארה"ב ועל נכסים אחרים בדרגות סיכון גבוהות. למעשה, בנק ישראל היה זה שהציל את הבנק מהתמוטטות מוחלטת: במאי 2008 נאלץ למכור את תיק ההשקעות שלו בנכסים מגובי-משכנתאות אמריקאים, שהם סוג הנכסים שקריסתם הביאה את המשבר הנוכחי. בכך, ניצל בנק הפועלים מהפסדי ענק שמוערכים ב-3.4 מיליארד דולר. בנוסף, בנק ישראל הכריח את בנק הפועלים לבטל את עסקת הרכישה של הבנק הרוסי SDM בינואר האחרון; כמובן שהתמוטטותו של SDM לא איחרה לבוא, בעקבות מצב השפל אשר בה נמצאת הכלכלה הרוסית.

הצעד הנוכחי של בנק ישראל, אשר דרש את התפטרותו המוחלטת של דנקנר, נשאר בלתי מנומק במידה רבה. על כך גם הוא זכה לביקורת לא מועטה, וטוב שכך. יש להניח שהחלטתו של פישר והממונה על הבנקים מגיעה משום ניגוד העניינים הפוטנציאלי הטומנת בחובה כהונתו של דנקנר בראש דירקטוריון הבנק: דנקנר, כפי שניתן ללמוד משמו, הוא קרוב משפחה של נוחי דנקנר, בעל השליטה בחברת האחזקות הפיננסית IDB, ואחר מעשירי ישראל. דני עצמו כיהן כיו"ר תעשיות מלח, תעשיית הדגל של משפחת דנקנר (ומשקיעה גדולה בהתנחלויות בשטחים הכבושים), שאף הוכרזה כמונופול על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים. סביר מאוד להניח כי פישר אינו מעוניין בחיזוק הקשר בין משפחות ההון הישראליות, ובמגמה הנוכחית של שילוב בין התעשייה לבנקאות.

ובכל זאת, מה מניע את סטנלי פישר? פישר רחוק מלהיות סוציאליסט רדיקלי או מחולל רפורמות מסוג כלשהו. הוא כיהן בצמרת קרן המטבע העולמית (International Monetary Fund) בשנות התשעים, בתקופה בה זכתה לביקורת חריפה על טיפולה הכושל במשברים פיננסיים ברחבי העולם. האיש מזוהה ביותר עם האג'נדה הניאו-ליברלית, אותה עזר לקדם ולהרחיב בישראל, מאז התכנית לייצוב המשק ב-1985 ועד כהונתו הנוכחית בבנק ישראל. בבנק ישראל מוביל פישר מדיניות מוניטרית הדוקה, ומשתמש במשקלו הפוליטי כדי לקדם תכניות הפרטה שונות (כגון זו של שירות התעסוקה תחת תכנית ויסקונסין). למעשה, יתכן מאוד כי בצירוף מקרים אחר, היה זה פישר שהיה עומד בראש הבנק הגדול בישראל ומוחה על רגולציה ממשלתית הדוקה מדי.

עם זאת, פישר כנראה הבין דבר אחד שבעלי ההון, ורובם של הפוליטיקאים הישראלים עוד לא הבינו: המשבר הנוכחי דורש חשיבה מחודשת על מקומו של המגזר הפיננסי והמערכת הבנקאית בפרט, לא על מנת לקדם סדר יום חברתי כלשהו, אלא על מנת לשמור על יציבות ובטחון מינימאליים בהתנהלותם. יש צורך בראיה של הבנקים כמספקי שירות ציבורי, במקום בנכס פיננסי אשר יכול להיות מועבר מיד ליד, ולצבור סיכונים אדירים למען רווחיהם של בעלי המניות ובכירי ההנהלה בלבד. כמובן, על כל אלה המעוניינים לקדם כלכלה אחרת בישראל, להמשיך לדחוף את ראיה זו, על מנת לבסס מעורבות ישירה יותר במגזר הפיננסי, למען השקעה בחברה צודקת יותר ולמען פיתוח כלכלי אמיתי ובר-קיימא.