"ביכולתכם להיות הדור שמבטיח לעד את החלום הציוני, או להיות אלו שייאלצו לעמוד מול אתגרים הולכים וגוברים לעתידו. בהתחשב בדמוגרפיה ממערב לירדן, הדרך היחידה שישראל תוכל להחזיק מעמד ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית היא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובת־קיימא". ב-21 במארס 2013, האזינו מאות סטודנטים בבנייני האומה בירושלים למילים אלה. לא מדובר בנאום של ח"כ או שר מאחת ממפלגות הימין בישראל, אלא בנאום שנשא נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בביקורו בארץ.

ואכן, אחת ההנמקות הנשמעות בזכות הקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, היא הטיעון הדמוגראפי, אותו מקדמים לא רק ראשי המעצמה האימפריאליסטית שמעבר לים, אלא גם חלקים במחנה השמאל הציוני.

יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו" ומועמד לכנסת ברשימת מפלגת העבודה, הסביר כי הוא תומך בפתרון של שתי מדינות משום שאחרת יהיה כאן "רוב ערבי". לדבריו, זה מצב "של אובדן החזון הציוני… אני מרגיש שאנחנו נמצאים ממש במלחמת מאסף, שמטרתה לשמור על מדינת ישראל עם רוב יהודי מוצק" (העיתון "הזמן הירוק" של התנועה הקיבוצית, 14.8.2008). גם מזכ"ל מפלגת העבודה, ח"כ חיליק בר, סבור כי "יש רוב ברור לשתי מדינות לשני עמים, מסיבה אחת מאוד פשוטה. כולנו ציונים טובים, ופתרון שתי המדינות יהיה הפתרון היחידי שיבטיח מדינה ציונית יהודית ודמוקרטית" (במליאת הכנסת, 22.7.2013).

עמדה דומה נשמעת מפי תנועת "עתיד כחול-לבן". יו"ר התנועה הוא גלעד שר, אשר עמד בראש צוות המו"מ עם הפלסטינים בשנים 2001-1999, בתקופת הסכם שארם א-שייח', פסגת קמפ דיוויד ושיחות טאבה. במסמך ההקמה של התנועה נכתב, כי "אנו מאמינים כי רק באמצעות יצירת מציאות של שתי מדינות לשני עמים ניתן יהיה להבטיח, כי ישראל תהיה מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק".

שיקול דמוקרטי, לא דמוגרפי

ברור כי עבורנו כקומוניסטים, מאבקנו למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל אינו נובע משיקולים דמוגרפיים של "רוב יהודי", אלא הוא ביטוי אלא הוא ביטוי לתמיכתנו בזכויות הלאומיות הצודקות של העם הערבי-הפלסטיני ושל כל עמי האזור, ולשלילת הכיבוש ופשעיו. זאת, כפועל יוצא של תפיסת העולם הלנינית, הדוגלת בזכותם של עמים להגדרה עצמית.

לכן, אנו נדרשים להבליט את ההבדלים בין תכנית השלום של מק"י לבין הגישות המנחות את המרכז והשמאל הציוני. איננו מבקשים לייצר מציאות של הפרדה או של הסתגרות, בנוסח אמירתו של אהוד ברק "אנחנו פה והם שם", אלא לייצר מציאות בה שני עמי הארץ יוכלו לממש את זכויותיהם: במדינת פלסטין, שתהא ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם הערבי-הפלסטיני, ובמדינת ישראל, שתהא ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי-הישראלי.

אופייה היהודי של המדינה

כמרקסיסטים, אנחנו שוללים את התיזה הציונית בדבר קיומה של "אומה יהודית כלל-עולמית", וסבורים כי יהודי צרפת הם חלק מהעם הצרפתי, יהודי רוסיה הם חלק מהעם הרוסי, וכו'. הציונות, לעומת זאת, טוענת כי מדינת ישראל היא מדינת כל יהודי העולם, ולפיכך רואה את האוכלוסייה הערבית בישראל בתור אורחת במולדתה. לשיטתם, ישראל היא מדינתם של כל היהודים, גם אם הם אינם אזרחיה, והיא אינה מדינתם של הערבים, גם אם הם כן אזרחיה.

לכן, טענתנו כי מדינת ישראל צריכה להיות ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי-הישראלי, ולא מדינת כל יהודי תבל, מובילה לעימות עם האידיאולוגיה הציונית. האופי הזה שאנחנו מבקשים לשוות לישראל אינו מנוגד להכרה באוכלוסייה הערבית כבמיעוט לאומי, הזכאי לזכויות הקולקטיביות והאזרחיות המקובלות במשפט הבינלאומי. תפיסת השוויון שלנו היא של שוויון אזרחי ולאומי: שהאזרחים הערבים יזכו לא רק בשוויון כאינדיבידואלים, על בסיס אזרחותם, אלא גם על בסיס היותם מיעוט לאומי.

ויכוח רעיוני אינו סותר שיתוף פעולה פוליטי

העובדה שמק"י, כמפלגה אנטי-ציונית, ממשיכה לנהל ויכוח רעיוני עם האידיאולוגיה הציונית ושוללת את הפרקטיקה של התנועה הציונית, אין פירוש הדבר שלא ניתן לשתף פעולה עם אישים או תנועות המגדירים עצמם ציונים, בשאלות פוליטיות קונקרטיות לגביהן יש הסכמה.

כך למשל, היינו שותפים לארגון הפגנה מאוחדת של כוחות השלום בכיכר רבין, עשרה ימים בטרם סוכמה הפסקת האש ששמה סוף למלחמה בעזה. אומנם המארגנים העיקריים של הפגנה זו היו מרצ ושלום עכשיו – אשר נעדרו מההפגנה אותה יזמה המפלגה באותה כיכר ב-26 ביולי – אולם נכון עשינו כשהשתתפנו בהפגנה המאוחדת עם סיסמאותינו ומסרינו, ונכון עשה יו"ר חד"ש כשהביא את עמדתנו בנאום מעל בימת העצרת.

על סיסמאות

דו"ח הוועד המרכזי של מק"י לקראת ועידתה ה-27, מאשר את נכונותה של תכנית השלום שלנו: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל, שבירתה ירושלים המזרחית, בקווי ה-4 ביוני 1967; פינוי כל ההתנחלויות, פירוק חומת ההפרדה, ושחרור האסירים הפלסטינים; פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטות האו"ם.

אולם עובדה היא, שמרבית אלה המגדירים עצמם כתומכים ב-"שתי מדינות לשני עמים" – אינם סומכים את ידיהם על תכנית שלום זו. בסקר שפורסם ב-"הארץ" ב-7 ביולי, ערב המלחמה בעזה, הצהירו 60% מהישראלים כי הם תומכים בסיסמא זו, אולם במקביל – מרביתם מתנגדים לשתי בירות בירושלים, אינם תומכים בפינוי כל ההתנחלויות, ומבקשים להותיר על כנה את הגדרתה הנוכחית של ישראל כמדינה יהודית. לכן, מתעוררת השאלה: כשאנחנו מעלים כיום את הסיסמא שלנו "ישראל–פלסטין, שתי מדינות לשני עמים", האם הציבור מבין אותה כמבטאת את תכנית השלום של מק"י? או שאולי הוא סבור שהיא מבטאת גישה כמו זו של שלום עכשיו ומפלגת העבודה?

כחלק מהדיונים סביב ועידת מק"י, אני מציע שנקדיש זמן למחשבה מחודשת על הסיסמא "שתי מדינות לשני עמים". לא משום שתכנית השלום שלנו לא מציעה פתרון של שתי מדינות (היא כן), ולא משום שאיננו תומכים בזכויותיהם של שני העמים שחיים בארץ (אנחנו כן), אלא משום שבשימוש הרווח בניסוח זה, רבים חותרים לצקת בו תוכן שונה משלנו. לדעתי, עלינו לנסח סיסמה שתבטא בדיוק את תוכנית השלום שלנו.

אורי וולטמן

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב